|
כשטסנו לארה"ב...
|
28/03/2019 |
פרק ראשון: הכרות
היי, אני לירון, לא מזמן עברתי לגור בארה"ב, אין סיבה שאספר לכם עכשיו, כי את הכל תוכלו לדעת כשתקראו את הסיפור הזה...
פרק שני: מתארגנים
כשהוריי סיפרו לי על כך שעוברים לגור בארה"ב, הרגשתי כמה רגשות: עצב, וסקרנות.
הם אמרו: "אל תדאגי, את תלמדי את השפה, תרכשי חברים, והכי חשוב-תהני!" חייכתי בסוג של "ביאוס" "אבל...", פתחתי, אבל אמא שלי הספיקה להגיד במהירות: "וחוץ מזה, כבר הזמנתי כרטיסים למטוס. זה סופי.
פרק שלישי: נפרדים
עבר יום, יומיים, שלושה, והגיע הזמן להיפרד מכל חברותי וחבריי לכיתה, הרגשתי כאילו הלב שלי מטמוטט..
חלקם אמרו: "נתגעגע!", וחלקם אמרו: "אנחנו לא נשכח אותך... תמיד תישארי בליבנו"
הרגשתי סוג של שמחה כשגיליתי שיתגעגעו אליי, אבל הרגשתי כבר גיעגוע...
פרק רביעי: אומרים: ביי ביי!" וטסים
למחרת בבוקר, אמי העירה אותו ממש ממש מוקדם!
היא אמרה בפרצוף שמח: "קומי לירון! עוד מעט טסים! תתלבשי בבקשה...", אמרתי לה: "אוקיי..."
התלבשתי, ולקחתי את המזוודה שלי לעבר הסלון.
אבא ואמא התלבשו, ולקחו גם הם את מזוודותיהם.
אבא אמר: "טוב, הגיע הזמן ללכת לחנייה ולנסוע לשדה התעופה!" חייכתי בעצבנות...
פרק חמישי: טסים לארה"ב!
הטיסה הייתה ארוכה במיוחד! בילינו שם לילה שלם! בקושי נרדמתי ברוב הנחירות של אמא, אבא, והאנשים במטוס... אבל מרוב עייפות, למזלי- הצלחתי להירדם... (הטיסה נמשכה יומיים!)
פרק שישי: תפתחו חגורות, הגענו!
ואז זה קרה... הגענו לארה"ב!
"אני כבר רוצה לראות את פסל החירות!" אמרתי, "הידעתם? הוא ניתן במתנה מצרפת!" הוריי חייכו ושאלו: "וואו! מאיפה את יודעת את כל זה?!" "ידע כללי" עניתי וחייכתי בגאווה
ראיתי אתה הבית החדש, אבל... מה אני אגיד, הוא לא היה כזה "יפה"
פרק שביעי: הבית
היה בו מלא אבק כאילו שהוא היה בית נטוש ואז ל"רוע מזלי" לא מספיק שהיה בו הרבה אבק, שמעתי את הוריי משוחחים:
אוי לא, כרגע דיברתי עם הובלת הרהיטים, יש תקלה במשאית, המשלוח יגיע רק ביום חמישי!" אמר אבי, "טוב, כנראה שאין ברירה אלא לישון במזרן..."
חשבתי בליבי: "לא מספיק שהבית הזה מלא אבק, עכשיו אני צריכה לישון בתוך שק שינה?!" כעסתי.
ירדתי במדרגות ושאלתי את אמי: "אז... מה נאכל?"
היא ענתה: ראיתי פיצרייה בדרך, אולי נוכל לעבור שם!" "מעולה!" חייכתי.
הלכנו לפיצרייה ואכלנו כל המשפחה...
פרק שמיני: הרהיטים הגיעו?! יש!
הגיע יום חמישי וידעתי שההובלה צריכה לבוא, לא הספקתי להגיד "בוקר טוב" וכבר שמעתי דפיקות בדלת.
פתחתי את הדלת בשמחה ו... יש! הרהיטים הגיעו!
קראתי להוריי, והם שילמו, סידרנו יחד את הבית ואת כל החדרים. זאת לא הייתה בעיה, כי ידעתי את השפה (כי מי לא לומד אנגלית?)
ואז הבנתי- לכל יום עצוב, יש החלפה משמחת מאוד
ואז, מי יודע מה יקרה כשאבוא לבקר בישראל?
|
|
מוקדש
ל כולם♥♥♥ | |
|
|
