|
אי-שם (פרק ב)
|
12/07/2019 |
חדר 18. מורה לשפה- חדווה פרידמן
התנוססה הכתובת על דלת חדר מספר 18.
זה היה המשרד של המורה חדווה.
נועה: בואו נכנס, ששש!
שיר: אני עדיין לא מבינה מה אני עושה כאן...
נועה: את סקרנית, תודי בזה כבר!
שיר: אולי קצת...
דניאל: בנות שקט!
תמר פותחת את הדלת לאט.
תמר: השטח פנוי.
ארבעתם נכנסים בשקט ומתחילים לחפש
שיר: אז מה אנחנו צריכים למצוא?
נועה: כל דבר שמוכיח שהיא נולדה בכפר האי קאקדו,מסמך, תעודת לידה, הכל...
דניאל: גם תמונה שלה מגיל קטן?
דניאל מציג לפניהן תמונה ממסוגרת של חדווה הצעירה מחבקת את אביה והרקע מאחור של אוקיינוס ואי.
תמר: טוב, זה לא באמת וודאי, אולי הם נסעו לחופשה ב... קליפורניה?
נועה: את צודקת... תמשיכו לחפש...
חדווה: לחפש מה?!
ארבעתם מסתכלים בחדווה מבוהלים, מחפשים תירוץ
שיר: תמונות שלך, לכבוד היום הולדת שלך... אז אנחנו עושים אלבום תמונות שלך וזה יהיה מגניב... אבל עכשיו גילית...
חדווה: הו! איך ידעת? אני אחגוג יום הולדת בעוד שבועיים וחצי!
נועה: -לוחשת- כל הכבוד!
דניאל: כן, אנחנו יכולים להמשיך לחפש?
חדווה: אהה... אתם לא מעדיפים שאני אביא לכם תמונות? שלא תחטטו לי ברכוש?
תמר: אהה... כן? טוב?
תמר הסתכלה אל נועה במבט מצטער
חדווה: אני רק אלך לחפש אותן, טוב? הן נמצאות לדעתי בתא שלי בחדר מורים...
חדווה יצאה בשמחה מן החדר
דניאל: למה יש לה תמונות של עצמה מגיל צעיר בתא?
שיר: אל תשאל אותנו...
נועה: שיר את גאונה! את רואה שאת מוסיפה לחבורה שלנו! בלעדייך היינו עכשיו בחדר המנהלת מקבלים עונש, ובמקום זה- אולי נקבל בונוס!
שיר: זה היה סתם... אלתרתי...
שיר חייכה במבוכה
נועה: אז - אלתור טוב!!!
דניאל: ממשיכים לחפש או מה?
ארבעתם המשיכו לחפש, וכששמעו את צעדיה של חדווה מיהרו לעצור.
חדווה: הנה, יש פה 7 תמונות שלי. זה מה שמצאתי, אני מצטערת... פה אני בת 3 וכאן אני בת 5 ופה...
החבורה הפסיקה להקשיב לחדווה מספרת על חוויות מהתמונות ובמקום זאת הביטו בפרטים שבתמונות מחפשים הוכחות למקום בו גרה.
נועה: איפה את כאן?
שאלה נועה והצביעה על תמונה של חדווה מגיל שלוש
חדווה: אני... אהה...
חדווה גמגמה והחבורה הביטה בה במבט סקרן
חדווה: תשבו.
נועה: כן?
חדווה: אז ככה, כפי שסיפרתי בכיתתכם, אני נולדתי על אונייה בלב האוקיינוס השקט. ההורים שלי לא יכלו לחזור לביתנו שהיה מרוחק, לכן עצרו את האונייה במקום הקרוב ביותר שהיה. זה היה אי מבודד עם כמה בתים מיושנים. קראו לאי הזה "אי קאקדו" והוא היה שקט מאוד. היה אסור לי לדבר שם, וכמעט גירשו אותי מהכפר בשל גילי הצעיר. כשעברו לגור בחזרה בישראל, כאשר מלאו לי 9, נאסר עלינו לספר על קיומו של האי, על כך שהוא אמיתי. אף פעם לא הבנתי למה, אבל ילדים, כנראה שזה מסוכן! אל תספרו לאף אחד את מה שאני אומרת לכם עכשיו! זה ברור?
החבורה הנהנה פעורי פיות
תמר: אנחנו יכולים להגיע לשם?
חדווה: כשימלאו לכם 40 שנה אולי... אבל לדעתי האי כבר מזמן לא קיים, הוא היה וותיק מאוד כשהגעתי לשם, לפני 50 שנה.. אבל אל תלכו לשם! האי הזה מפחיד! העונשים שם על דיבור חמורים מאוד, לא משהו שתרצו לקבל... יותר גרועים מ-0 במבחן בשפה
אמרה חדווה לבסוף בקריצה
החבורה יצאה ממשרדה של חדווה משתוקקים להגיע לאי, כולם מלבד שיר.
שיר: אני לא מוכנה להסתכן! העונשים חמורים מאוד, אתם זוכרים מה חדווה אמרה?
נועה: נו באמת, ידענו את זה כבר... את לא רוצה לחקור את האי המסתורי הזה?
שיר: כבר לא. לא תשכנעו אותי.
נועה: נו שיר!!!
בדרך הביתה נועה ושיר התווכחו
נועה: בבקשה שיר תמשיכי להיות איתנו!
שיר: אולי, אבל לא.
נועה: נו!!!!!
תמר: נועה תזהרי!
מכונית הופיעה ודהרה לכיוונה של נועה
המשך יבוא...
|
|
