קהילה - סיפורים ושירים
|
|
מרווה62
|
2
|
|
|
|
|
|
להיפרד מהארץ
|
29/07/2019 |
פרק 1: הבשורה;
~~~~~~~~~~~~~~~
היה יום קיצי במיוחד.
הלכתי עם חברתי ליאת חזרה מבית הספר,
היה לנו חם והדרך הייתה ארוכה.
כשהגענו לבתים (אנחנו שכנות) היא הביטה בי מבט שמתקשה להיפרד.
"קבענו בחמש נכון?" היא שאלה אותי לגבי הפגישה שקבענו לנו בהפסקת עשר.
"בטח!" עניתי בשמחה.
"נתראה" היא אמרה.
"ביי" אמרתי אני.
נכנסתי הביתה.
אמא בישלה פתיתים ושניצל.
אכלתי בתיאבון והיא אמרה שהיא רוצה לדבר איתי.
"אני קצת עסוקה" אמרתי,
"יש לי הרבה שיעורי בית וגם להתכונן למבחן שבעוד שבועיים" הוספתי.
"בכל זאת,
זה חשוב,
רק שתי דקות מזמנך"
זאת לא הרגישה לי בשורה טובה.
רצו לי מחשבות בראש.
אמי שראתה שאני מעט מודאגת חייכה אליי חיוך מעט עקום ואמרה:
"בעוד חודש אנחנו צריכים לעזוב לניו יורק"
"היום אחד באפריל לא?" קיוותי.
"לא" ענתה אמי.
"אני מקווה שאת לא רצינית,
איך אני אמורה עכשיו להיפגש עם ליאת כשדבר כל כך נורא נפל עליי?!" אמרתי.
דמעותיי היו מפל גועש.
לחשוב על לעזוב את הארץ, את החברים, את המורה סיגל, את האוכל המקומי ואת הבית שגדלתי בו מאז שנולדתי עוררו בי חלחלה וכאב.
"אל תדאגי" אמרה אמא והוסיפה;
"אנחנו נעבור רק לשנתיים וחוץ מזה תמיד רצית להיות בניו יורק לא?!"
נאנחתי בכבדות.
"רציתי להיות, לטייל ולחזור, לא לגור!!" השבתי בכאב.
"גם לי זה קשה" אמרה אמא ומחתה דמעה.
חיבקתי אותה והיא אותי.
"אז למה אנחנו עוברים?" שאלתי מנגבת את הדמעות בכפות ידיי.
"אבא ואני החלטנו שאנחנו רוצים לטעום מעוד מדינות,
את מכירה את אבא,
הוא אוהב לטייל בכל העולם"..
פרק 2: הפגישה עם ליאת;
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
הגעתי לבית הקפה השכונתי בו קבענו דומעת.
כשליאת ראתה אותי היא דאגה.
"הכל בסדר תמר?" היא שאלה.
לא יכולתי להסתיר שהכל בסדר.
עניתי לה שאנחנו עוברים לניו יורק שנתיים ביבבות קולניות.
"איזה כיף לך!" היא אמרה מחויכת,
"כיף?" מלמלתי.
"בטח שכן!
עיר של שופינג ומותגים,
מסעדות בעלות כוכבי מושלן ואירועים מפוארים" היא אמרה ועיניה ניצנצו מהקנאה.
"אבל שנתיים לא לראות את המשפחה שבארץ?
ומה עם האוכל והחברים?
ואל תשכחי את המורה סיגל ואת ביתי"
אמרתי מדוכדכת.
"תסתכלי על הצד החיובי" היא אמרה והוסיפה;
"את הולכת לגור בעיר שמפורסמת בכל העולם,
עיר שמכונה:"התפוח הגדול"
"למה היא מכונה ככה?" שאלתי וחשבתי ביני לבין עצמי שתל אביב היא עיר "התפוח הגדול" של ישראל.
"אני לא יודעת" ענתה ושיערה;
"אולי יש שם חנות מפורסמת שמוכרת תפוחים ומאפי תפוחים?"
"הפרי האהוב עליי הוא תפוח!" אמרתי בהתלהבות ושכחתי מכל העצב שנחת עליי מקודם.
"אז כנראה את ממש תהני שם" היא אמרה.
פרק 3: להיפרד מכולם
~~~~~~~~~~~~~~~~~~
הפרידה הייתה קשה,
בתום השבועיים חבריי לכיתה הכינו לי ספר ברכות והמורה סיגל הכינה לי תצלום עם הכיתה.
הפרידה הכי קשה מילדיי הכיתה הייתה מחן,
החברה הכי טובה שלי.
היא לא הפסיקה לבכות,
אמרה שאני אצלם לה תמונות,
שתמיד יהיה לי מקום בלב שלה.
בכיתי מדבריה של חן.
היא ריגשה אותי.
"גם לך יהיה מקום תמידי בליבי" אמרתי.
פרק 4: לארוז מזוודות;
"איזה כיף" אמר אבא בשעה שבע בערב.
"עוד שעתיים ניסע לשדה התעופה ועוד חמש שעות נהיה על המטוס" הוא אמר שבע רצון.
נשמעו לפתע דפיקות על הדלת.
מיהרתי לפתוח וראיתי את חן..
"מה את עושה פה?" שאלתי והדמעות החלו לזלוג אט אט על פניי.
"הכנתי לך מזכרת ממני" היא אמרה והושיטה לי תצלום שלנו מהגן של שמחה הגננת מחובקות עם קטשופ על הפנים.
"חן!" אמרתי וחיבקתי אותה חזק.
עכשיו הדמעות נעשו לים גדול.
גם היא לא הפסיקה לבכות.
היא אמרה אחרי כמה דקות שהיא ממהרת לאכול ארוחת ערב.
לא הצלחתי להתיק את מבטי מחן,
עד שנעלמה לה לרחוב אחר.
ידעתי שלא נתראה יותר שנתיים.
אמא ארגנה מזוודות בחדר שלה ושל אבא ואילו אני התקשתי להיפרד מהבית הרחב והאהוב.
בלית ברירה הלכתי לארוז מזוודה כי אבא ביקש.
למזוודה הכנסתי צעצועים ישנים,
מגנטים מאירועים וכל מיני דברים שאמא אמרה שחבל לקחת.
בלפנות בוקר הגענו לדיוטי פרי.
קנינו כל מיני דברים קטנים,
קרמים וממתקים.
אמא קנתה לעצמה פלאפל בחנות קטנה ואילו אבא שקשוקה.
"קשה לנו להיפרד מהאוכל של ישראל" אמר אבא בפה מלא רסק עגבניות.
אני החלטתי להתנתק מישראל.
שלא שוב אבכה.
לא היה לי עוד כוח לבכות על עזיבתנו.
זה מה שקבע הגורל וכך יהיה.
פרק 5: המטוס;
זאת הייתה הפעם הראשונה בחיי שעליתי על מטוס.
התיישבתי ליד החלון והוריי ליד המעבר.
בין רגע היינו בשמיים ובניינים גבוהים היו כמו נמלות קטנות.
כעבור כמה שעות המטוס נחת.
"הגענו!" אבא התלהב ומחא כפיים,
כשראה שאף אחד אינו ממשיך איתו את הכפיים,
עצר במבוכה.
פרק 6: הבית החדש;
הבית החדש היה יותר קטן מהישן שבישראל.
התעצבתי שאני רחוקה מכל חבר או חברה.
מסבא שלום ומסבתא זמירה.
או בכלל מהבית הישן,
שזוג עם תינוק ונערה מילאו את מקומו.
החדר שהוקצב לי היה קטנטן.
לא היה מקום לכל הדברים שרציתי והחצר הייתה קטנה.
רציתי בכל מאודי לחזור לארץ.
~כעבור שנה~
"אני לא יכול להמשיך לגור פה!" רטן אבא.
"אני מסכימה יקירי" אמרה אמא.
"הפקקים והשטויות שפה" הוא אמר.
"בעוד שבוע לא נהיה פה!
נחזור לישראל שנה קודם!" הוא אמר.
יצאתי מחדרי והלכתי אליהם.
שמחתי כל כך אבל גם הייתי עצובה.
לעזוב את החברים והחברות שבניו יורק זה גם לא ממש פשוט.
אבל העיקר שנעזוב כבר את אמריקה.
שמחתי.
פרק 7: בחזרה לישראל;
"איזה כיף!" אמרתי כשנחתנו.
"סוף סוף נחזור לתל אביב!" אמרה אמא.
התרגשתי מאוד ואפילו דילגתי על הדיוטי פרי.
כל מה שרציתי זה להגיע לבית הספר ולפגוש את החברים.
וכך היה.
סיפרתי להם על החוויות והם סיפרו לי על מה שקרה בזמן שלא הייתי פה,
הצטלמנו וחילקתי מתנות שקניתי בניו יורק.
"סוף סוף את חזרת" אמרה לי ילדה גבוהה שלא הכרתי,
"מי את?" שאלתי.
"חן?" היא ענתה ונראתה מעט עצובה בגלל שלא זכרתי אותה.
"חןןןןןןן!" עניתי מאושרת.
התחבקנו חזק כל כך עד שהידיים שלי כאבו.
הסוף
|
|
מוקדש
לכולם | |
|
|
|
|
|
|
116
|
|
|
|
|
|
|
|
|
03/08/2019 13:01 |
נהור75 |
3 |
|
סיפור מעולה! אהבתי מאוד |
|
|
|
|
|
03/08/2019 02:45 |
מרווה62 |
2 |
|
תודה לך! |
|
|
|
|
|
31/07/2019 19:08 |
קסםשלנסיכה |
1
|
|
מושלם ברמות ממש ריגשת אותי! |
|
|
|
|
|
|
|
