|
אבא מלח - היומן של מריה (14/12/1725)
|
10/10/2019 |
14.12.1725
תמיד אני כותבת כשאני עייפה. אני נסחפת אל עולם הדמיון, וזה ממלא אותי הנאה. מטריף חושים. הפעם, אני מתחבאת בתוך העולם הדמיוני שלי. הלוואי שהוא היה היחיד שקיים. אבי היה מלח. הוא היה חי בשביל לצאת למסעות ארוכים, ויצא למסעות ארוכים בשביל לחיות.
החיים שלו בעולם שמחוץ לים לא היו טובים מעולם. הוא נכלא לחובות. לא שילם שכר דירה. הפסיד בהימורים. מאז גיל שלוש, לא ראיתי אותו יותר מפעם אחת בכל חודש. ידעתי שאם יישאר בבית הוא ימות. לא ידעתי שיש סיכוי שימות גם אם לא יישאר בבית.
זה היה שבוע קר מאוד. אבא ידע שכל התחזיות מצביעות על סערה. אבל באותו הזמן בעל הבית לחץ עליו. לא היה לו איפה להישאר- הוא היה חייב לצאת למסע על הספינה שלו. כל שאר המלחים, לא הסכימו לבוא איתו. אז הוא יצא לבדו. באותו היום ישבתי בספרייה הגדולה של הבית. אבא השביע אותי לא לצאת משם עד סוף היום. הוא ידע שכשבעל הבית ימצא אותי הוא יענה אותי עד שאשלם לו.
הוא היה אדם רע, והוא שנא את העם שלנו. אני ידעתי שאבא ידע מה נכון לי, אבל כבר לפנות ערב יצאתי מהספרייה. "איפה הוא - הוא היה אמור לחזור" נאנחתי. אמא ישבה במיטתה וסרגה. גם אותה הוא סגר בחדר מאובטח בבית. נכנסתי אל חדרה וסיפרתי לה את חששותיי. הגשם נטף ברעש על החלון.
"זה אביך. אני סומכת עליו שישוב בשלום" היא אמרה לי אז. אבל לא חייכה. עיניה היו אדומות כאחרי בכי מר.
"אמא, מה קרה לו?" שאלתי בפחד. "כלום מתוקה שלי" המשיכה אמא לשקר. "אמא!" כעסתי.
"אני לא יודעת, אני באמת לא יודעת. אבל מצאתי את זה מתחת לכרית שלי" אמרה לי ודמעות חונקות את גרונה.
הרמתי את הדף שהיא אחזה בידה.
זו הייתה צוואה. אבא שלי יצר אותה. הוא ידע שהוא עומד למות.
עכשיו, כשאתם יודעים את הסיפור שלי. אני לא רוצה לדבר על זה. ניסיתי לכתוב כאן כדי לצאת מזה.
לצאת מהעולם הזה. הלוואי שכל זה פשוט לא היה קורה.
-זהו סיפור לא אמיתי- על מלח (כמו שודד ים) שמת.
קצת דיכאוני, הייתי אומרת. |
|
