קהילה - סיפורים ושירים
|
|
|
|
|
להציל את בתיה
|
12/10/2019 |
פרק ראשון: שיחת טלפון משונה
הכל התחיל בעוד אחד מהבקרים האלה. אתה לא רוצה לפתוח את העיניים, ובכל זאת – אתה פותח את העיניים. הרגליים שלך מסרבות לזוז. אבא מתחיל לדגדג אותך כדי שתתעורר ואז כשאתה כבר קם, אתה נזכר שיש היום בית ספר, ומתיישב.
כך התחיל הבוקר שלי.
הלכתי לצחצח את השיניים, להסתרק ולשטוף פנים. ואז הטלפון שלי התחיל לצלצל.
"מי מתקשר אלייך בשש בבוקר?" שאלה אותי אמא. משכתי בכתפיי.
"הלו?" הרמתי את הטלפון. "הלו, דניאלה? הצילו!" השיחה התנתקה. זה היה קולה של בתיה, בוודאות. אבל למה שהיא תתקשר דווקא אליי?
"מי זה היה, דני? את נראת מוטרדת" אמרה אמא וליטפה את לחיי.
"בתיה, הילדה החדשה שהגיעה מארצות הברית. היא... היא נשמעה לחוצה והיא קראה לי לעזרה" אמרתי. "אני אתקשר מיד לאמא שלה" הבטיחה לי אמא והתקשרה אל אמא של בתיה. "היא אינה בבית? נחטפה? אתם לא יודעים?" אמרה אמא בלחץ.
אני חייבת להציל אותה. היא התקשרה אליי, והיא סומכת עליי שאהיה שם בשבילה.
"אמא, זה עניין של חיים ומוות! מה עדיף? יום בבית-ספר – או להציל את בתיה?" ניסיתי לשכנע את אמי. "בשום אופן לא!" כעסה אמא. "זה עניין של חיים ומוות גם לך. תני לי לטפל בעניין הזה, ואת לכי לבית הספר". נאנחתי בעצב, "אבל אמא, אנ...-", "שום אבל ושום חבל! לכי להתארגן את עוד מעט תאחרי!" זירזה אותי אמא. לבשתי חולצת בית ספר, ג'ינס ונעליים, וכל אותו הזמן לא הפסקתי לחשוב על בתיה. ועל מי שחטף אותה, אם זו חטיפה.
פרק שני: אז למה אנחנו עוד פה?!
בהגיעי לבית הספר, שמתי לב שמאיה עומדת בשער מוטרדת ועצובה.
"מה קרה?" שאלתי אותה. "בתיה סימסה לי שלא תגיע היום לבית הספר, והכנו ביחד פעילות לכיתה" אמרה בעצב. "באמת? זה מה שסימסה לך?" הופתעתי.
"כן, למה?" שאלה מאיה באי הבנה. "כי לי היא אמרה שהיא בסכנה!" אמרתי.
"סכנה? מה?" הופתעה מאיה ונראתה לחוצה מאוד. "כן, סכנה אמיתית" אמרתי לה.
"אם כך, אז למה אנחנו עוד פה?!" מאיה צעדה בכיוון היציאה מבית הספר. עצרתי אותה בידי, "אבל אמא לא מרשה לי לעזור למצוא אותה" אמרתי בעצב. "ואת מקשיבה לה?, זה עניין של חיים ומוות!" קראה מאיה בכעס. "היא אמרה שזה מסוכן גם לנו עם נתערב בזה... והיא אמא שלי, אז כן, הקשבתי לה" הגבתי בכעס.
"טוב. לי לא אכפת מזה. בתיה חשובה לי" אמרה לי והחלה לרוץ.
"רגע לא! מאיה חכי!" קראתי. הצלצול נשמע מרחוק. זה עכשיו או לעולם לא.
להיכנס לבית הספר וללמוד כרגיל, או ללכת לנסות למצוא את בתיה. זה הפתיעה בכלל שהתלבטתי. זרקתי את התיק בתוך המבנה של השומר, ורצתי בכל הכוח "מאיה! מאיה חכי!" צעקתי. מאיה נעצרה במרחק כמה צעדים ממני והצלחתי לתפוס את ידה.
"אנחנו עושות את זה יחד" חייכתי אליה. היא אחזה בידי בביטחון. "בואי נזוז".
פרק שלישי: איפה בתיה אמורה להיות?
בעודנו רצות, שמתי לב שאנחנו אפילו לא יודעות לאיזה כיוון צריך ללכת.
"אולי נתקשר אל בתיה שוב? אם היא תענה אני אוכל לבדוק איפה היא נמצאת" הצעתי.
מאיה נעצרה והתנשמה בכבדות. הוצאתי מהכיס האחורי של הג'ינס שלי את הטלפון.
התקשרתי. חיכינו כמה דקות, והטלפון נענה. נכנסתי מהר לאפליקציה "מיק-מצא אותי" שם אפשר לדעת איפה היא נמצאת, וזה הראה לי ש...-
בתיה לא הייתה בארץ! באמת חטפו אותה!
מפוחדת הצגתי למאיה את המסך בטלפון. "היא בארצות הברית. היא חזרה לבית שלה, אבל לא מרצונה" אמרה בפליאה מאיה. "כך זה נראה..." נאנחתי.
"אז לאן אנחנו רצות? בואי נתפוס מונית לשדה התעופה!" אמרה לי.
"לא יכניסו שתי ילדות קטנות למטוס לבדן, צריך למצוא מבוגר שייקח אותנו תחת חסותו" נאנחתי. "אז נשלם לנהג המונית כפול שניים בשביל זה, ואם הוא לא יסכים נבקש ממנו להסיע אותנו אל הרחוב שלי, אני יודעת בדיוק אל מי לפנות" מאיה הוציאה מכיסה שטר של מאה. "זה יספיק?" שאלה. "אני לא מבינה בזה, אבל נראה שכן" חייכתי.
בדרך לבית הספר שלנו תמיד ניתן לראות את אותן שש מוניות שנוסעות הלוך ושוב.
מונית אחת כזו עברה מולנו. "טקסי!" צעקתי. למדתי את זה מתוכניות בטלוויזיה. המונית נעצרה. "אתן לא צעירות מידי בשביל להזמין מונית?" שאל אותנו. "לא. אמא מרשה לנו" אמרתי להגנתי ופתחתי את הדלת האחורית. "ויש לכם כסף?" חקר שוב הנהג.
"חמישים שקל. יספיק?", "כן. לאן אתן צריכות?" שאל. "נתב"ג" חייכנו.
"ונוכל לשלם לך מאה אם רק תכנס איתנו למטוס ותגיד שאתה אבא שלנו, משם נסתדר לבדנו" אמרה מאיה. "לא יקרה. אני לא רמאי" אמר בתוקף והחל לנסוע.
"אז אנחנו צריכות לנסוע אל רחוב מיקמוק" אמרה מאיה. "אין בעיה".
פרק רביעי: מנסים לשכנע את גברת מיקיאוולי
יצאנו מהמונית ועברנו בין הרחובות. "היא אמורה לגור כאן" אמרה מאיה והצביעה על בניין מספר 6. "מי אמורה לגור כאן?" התעניינתי. "גברת מיקיאוולי" חייכה מאיה וצעדה אל כיוון הבית. "עצרי במקומך! אמרת עכשיו גברת מיקיאוולי? גברת מיקיאוולי המרשעת באמת? את חושבת שהיא תרצה לעזור לנו, ולא לסכן אותנו על הדרך?" נבהלתי.
"תירגעי," אמרה מאיה, "היא חייבת לי טובה מאז שהבאתי לה את מונדו".
"את הבאת לה את.... – מונדו?!". "בהחלט, עכשיו בואי נזוז".
צעדנו יחד עד שהגענו אל הלובי. הוא היה יפה. צבוע סגול, מקושט כמו סלון יוקרתי.
צעדנו במדרגות עד לקומה הראשונה, ושם הייתה הדלת הזהובה של ביתה של מיקיאוולי.
טוק, טוק, טוק. דפקנו יחד. הדלת נפתחה על ידי מונדו.
"מי אתן ומה אתן רוצות?" שאל ואחז באפו הכואב. "גברת מיקיאוולי נמצאת?" שאלה מאיה.
"הו... מאיה!" כעס מונדו. "גברתי! יש לך אורחת מיוחדת!" נאנח והלך חזרה אל הבית.
גברת מיקיאוולי הגיעה והביטה בנו באי הבנה. ואז חיוכה התרחב. "הו! מאיה, מה שלומך? מה את צריכה ממני?" שאלה בחיבה. "תוכלי לשחק את האמא שלנו ולקחת אותנו לשדה התעופה, שם נוכל להסתדר לבדנו רק כשנגיע למטוס?" ביקשה מאיה.
"בואו נראה..." חשבה מיקיאוולי. "בבקשה, בבקשה?" התחננתי. "לסכן ילדות בטיסה לבדן, שם ישנו הסיכוי שאמצא רעיון חדש להשתלטות על מיקמק סיטי ועל העולם כולו? בשמחה! מתי יוצאים?" שאלה. "כמה שיותר מהר" קבעה מאיה. "תודה" חייכתי, עוד מופתעת מכך שאני מול אדונית כל הרוע במיקמק סיטי. מיקיאוולי לקחה מתוך הבית תיק צד שחור מבריק, ויצאה מן הדירה. "אני מוכנה" קראה בהתרגשות.
"בואו נשתלט על מיק...- כלומר, בואו נטוס!"
פרק חמישי: ההפתעה של מיקיאוולי
הנסיעה במכונית של מיקיאוולי הייתה מהירה במיוחד.
כל מכונית שהייתה מלפנינו, פינתה את דרכה של מיקיאוולי מרוב פחד. מיקיאוולי באותו הזמן באמת נראתה מאיימת במיוחד. "עוד רגע מגיעים" שרקה בשמחה והחנתה את הרכב הארוך בחניית שדה התעופה.
"את אמא שלנו, אנחנו האחיות הפחות מוכרות של אלכסיס" הזכרתי לה. "כן, שיהיה" אמרה לי ויצאה מהרכב. "בואו כבר, ילדותיי" קרצה לנו.
מיקיאוולי הייתה כל כך בטוחה במחשבתה להשתלט על העולם במהלך השהייה בשדה התעופה, שהיא הסכימה לקנות לנו כרטיסי טיסה, לעבור איתנו את כל התורים הארוכים, לקנות לנו ארוחת בוקר בדיוטי פרי ולהישאר עד לרגע שאנחנו התיישבנו על הכיסאות במטוס.
אבל אז, במקום לעזוב ולשוב אל חייה הרגילים – היא הציגה בפנינו כרטיס טיסה נוסף, עבורה. "באמת חשבתן שתטוסו לבדכן? באתי הנה כדי להשתלט על ארצות הברית כולה!" צחקה גברת מיקיאוולי בקולה המרושע. הדבר נראה לנו הזוי ולא הגיוני.
"מיקיאוולי, תחזרי הביתה!" ביקשה מאיה. "ומה תעשו לי אם לא?" היא שאלה בלעג והתיישבה מאחורינו. "אני לא יודעת מה אתן רוצות לעשות שם, אבל אני אהיה שם בכדי לנסות להרוס לכם את זה!" אמרה לנו מיקיאוולי. "אז, למה בכלל קנית לנו כרטיסים מלכתחילה?" שאלתי אותה באי הבנה. "כי-אני-רעה" יכולתי להרגיש שהיא מביטה בי במבט מאיים וחורצת את לשונה. הטיסה הייתה מייגעת. לא קיבלנו מהדיילות ארוחה, מכיוון שהן פחדו ממיקיאוולי שישבה מאחורינו ומשכה לנו בשערות. גוועתי ברעב. ארוחת הבוקר שקיבלנו ממיקיאוולי עוקלה בבטני לפני שבע שעות, ואני שוב רעבה.
אבל אז, כעבור עוד שלוש שעות או יותר – נשמע הקברניט ברמקולים :
כולם מתבקשים לחגור חגורות בטיחות, אנחנו נוחתים.
פרק שישי: מאתרים את בתיה
כשיצאנו אל שדה התעופה, פתחתי שוב את הטלפון. "אני בטוחה שנוכל את מיקומה מהר ככל האפשר כעת" אמרתי למאיה, ובזריזות התחמקנו ממיקיאוולי המדדה אחרינו.
חייגתי אל בתיה. "עבר הרבה זמן, אני מפחדת!" נשמע קולה של בתיה.
"אנחנו לא ידענו שאת בארצות הברית... אנחנו מגיעות, אני מבטיחה" אמרה מאיה ובינתיים חיפשתי ב"מיק-מצא אותי" את מיקומה.
"היא פה!" התרגשתי. "את פה!" קראתי אל הטלפון. "מה באמת? בואו בבקשה אני...-" השיחה נותקה. רצנו במהירות סביב. "היא אמורה להיות מאחורי דלת או משהו כזה. יש כאן דלתות?" שאלתי את מאיה. היא הביטה ימינה ושמאלה, למעלה ולמטה.
"מעניין..." מאיה סקרה מרצפת ברצפה שהייתה רופפת. "תרימי אותה, ראיתי את זה כבר בסרטים" אמרתי לה. מי היה מאמין שיום אחד החיים שלנו יהפכו לסיפור מתח אמיתי.
מאיה הרימה את המרצפת ונגלה לפנינו בור עמוק.
"רדי!" אמרתי לה בזריזות, כשראיתי שמיקיאוולי עולה על עקבותינו.
מאיה זינקה פנימה, ואני אחריה.
"אההההה!!" צרחתי ונחתי על אדמה רכה. טחב גדל עליה וריכך את הפגיעה.
שביל ארוך ומפותל נגלה לעינינו. "קדימה, בואי" אמרתי למאיה והתהלכנו בשקט בשביל.
כשלפתע, שולחן עץ גדול חסם את דרכינו.
הבטתי מתחתיו. לא להאמין.
"בתיה! את כאן! מי עשה לך את זה?!", בתיה שכבה שם קשורה בידיה ורגליה.
"אני לא ראיתי אותו! הוא לקח לי את הטלפון, וכעס שתקשרתי דרכו הרבה פעמים" אמרה ובכיה חזק ומר. "עכשיו הכל בסדר, בואי איתנו" אמרתי לה. פרמתי את הקשר על רגליה, בעוד מאיה פורמת את הקשר מידיה.
"הצלתן אותי!" חייכה בתיה, "אני חייבת לכן חיים!".
"שטויות, היית עושה בעבורנו אותו דבר" אמרנו אני ומאיה פה אחד.
פרק שביעי: סוף טוב הכל טוב
שבנו הביתה. מיקיאוולי נכלאה שנית על ידי ראש העיר, שגילה על מזימתה. הוא גם סיפר לנו שהיא זו שאחראית לכליאתה של בתיה, בגלל שהוריה עשירים מאוד והיא קיוותה להרוויח מזה מספיק כסף כדי להציל את העולם!
קיבלנו את אות הגבורה של מיקמק סיטי! ואמא לא כועסת עליי!
באגדות אפשר לומר "סוף טוב הכל טוב" אבל לדעתי, זוהי רק ההתחלה.
|
|
|
|
|
|
211
|
|
|
|
|
|
|
|
|
19/02/2020 19:33 |
אבטחה033 |
9
|
|
miss you :( |
|
|
|
|
|
17/02/2020 10:36 |
זואי4הבובה |
8
|
|
זה סיפור ממש יפהפה!! |
|
|
|
|
|
18/10/2019 15:49 |
אלי7669 |
7 |
|
אני בת:) |
|
|
|
|
|
15/10/2019 11:56 |
עדינה1001 |
6 |
וואו!
הרגע סיימתי לקרוא ואני חייבת לומר שזה סיפור ממש יפה,אהבתי שהכל בסגנון מיקמק .
עם מישהו צריך לזכות בכתב אורח זה את\ה! |
|
|
|
|
|
13/10/2019 13:10 |
כוכבית775 |
5
|
|
ואוווו מלא מלא אקשן יאיי!!! ממש מעניין ^^ |
|
|
|
|
|
13/10/2019 11:55 |
אלי7669 |
4 |
אם הרבה יאהבו - בוודאי שיהיה המשך -
זה לכתב אורח כן, אני מקווה ממש לזכות:)))
תודה רבה לכולם |
|
|
|
|
|
12/10/2019 22:35 |
סגולי23645 |
3
|
|
יפה! |
|
|
|
|
|
12/10/2019 19:38 |
אלי7669 |
2 |
רק רציתי לציין שלקחו לי יומיים לכתוב את הסיפור,
והשקעתי בטירוף אז אשמח ללייק, רק אם אהבתם
ואם אתם אוהבים את היצירות שלי אשמח שתעקבו:) |
|
|
|
|
|
12/10/2019 15:28 |
אבטחה033 |
1
|
איזה סיפור מהמם!
זה לכתב אורח? אם כן את בטוח זוכה!!
יהיה המשך? |
|
|
|
|
|
|
|
