|
סיפור לכתב אורח פרק 3
|
01/04/2020 |
בשיעור למדנו על ראש השנה מלא דברים שלא ידעתי. אחרי השיעור היה צלצול ויצאתי להפסקה. אצלנו בבית הספר הבנות נשארו בכיתה ושיחקו בחבל ודלגיות, והבנים שיחקו כדורגל ו"חיי שרה" וגם כיפדור. אני הצטרפתי לבנים. לכדורגל. המשחק היה ממש כיף עד שדניאל היה צריך לבעוט לי פנדל. שזה לבעוט בחוזקה ממקום אחד לשער. אני הייתי בשער וידעתי שדניאל ממש טוב אז נלחצתי. דניאל הלך כמה צעדים אחורה אפילו ספרתי אותם! אחת... שתיים.. שלוש.. ו..
לפני שהספקתי לראות משהו הרגשתי שאני נופל. זה היה מאוד מפחיד. כאב לי בעיין. מאוד כאב. ניסיתי לראות משהו אבל העולם נראה כאילו הוא מסתובב. זלגו להן הדמעות בחופשיותן. כל הילדים התקהלו סביבי. כל הילדים שהיו שם באו. אפילו ילדים אחרים קראו לעוד ילדים בכדי לראות. ילד אחד רץ להגיד למורה. בזמן שכולם נלחצו וניסו לעזור לי הצלחתי לסובב את הראש ולראות את דניאל מחייך. רון שם לי את הכדור מתחת לראש כדי שיהיה לי נוח לשכב, ודני הביא לי מים עם קרח כדי לשים על העין והראש. שמעתי עוד ילדה שצעקה: "תראו! יש לו פנס בעין!"
לפתע העולם הפסיק להסתובב. עמדה מולי ילדה ביחד עם הרבה ילדים שעמדו מסביבי. היא שאלה: "אתה בסדר?" "ואמרתי: "אני חושב שלא". רון עזר לי לקום, הרגשתי שאני לא יכול לקום והכל נהיה חשוך והרגשתי שנפלתי ושמעתי כמה צעקות. התעוררתי במקום לבן, עם צינור חמצן כדי לעזור לי לנשום ופרחים על שידה שעמדה לידי. הסתובבתי הצידה וראיתי את רותי בטלפון, ושאלתי: "רותי? מה זה המקום הזה?" "אתה בבית חולים חמוד. אובחנת עם זעזוע מוח", היא אמרה. "עוד כמה זמן אצטרך להישאר פה? אני רוצה לחזור להיות בכיתה ועם החברים", אמרתי. "אתה תישאר פה עוד כמה ימים ותחזור הביתה. אולי אז כולם גם יוכלו לבקר אותך". היא אמרה.
"טוב, אני חייבת ללכת לשמור על הילדים. אתה יכול לקרוא לאחות דרך הפעמון והטלפון שלך לידך". "בסדר" עניתי. והיא הלכה.
"אביאל?", שמעתי לפתע. "אביאל?", "מה מי זה?" שאלתי. זאת אמא. "מה?", התפלאתי. "לא יכול להיות אני בטח הוזה. תופאות לוואי מזעזוע המוח". "לא. אביאל זו אני, אמא!". "אז איך אני שומע אותך?", שאלתי. "בגלל מה שחווית, אני יכולה לדבר איתך. איך אתה מרגיש?", אמר הקול. כמעט בכיתי. טוב לא כמעט... בכיתי בכי עצוב ומרוגש, ומרוב שהוא היה חזק, באה האחות בבהלה. "מה קרה? הכל בסדר?", היא שאלה. "כן, בטח. פשוט כאב לי קצת". "טוב." היא אמרה והלכה. לפתע הרוח או מה שזה לא יהיה של אמא נעלמה.
קצת התבאסתי. אמרתי לעצמי שזה לא נורא ונרדמתי.
|
|
