ההרפתקה של פסח בקורונה - סיפור לכתב אורח
|
01/04/2020 |
פרק 1
"ספיר!" שמעתי את אימי קוראת לי "בואי לעזור לי לשאוב את האוטו ולנקות את המקרר לפסח!" נאנחתי, עד עכשיו לפני כל פסח הייתי מתרוצצת ברחבי הבית ומנקה כל גרגר אבק שהייתי רואה (לא רק חמץ), אבל התקופה המעצבנת הזו שינתה את הכל... אין לי חשק לנקות לפסח כשכל כך ברור שזה עומד להיות חג נורא! לולא הקורונה המעצבנת היינו חוגגים כרגיל, עם כל המשפחה המורחבת באיזה צימר. היינו שוחים כולם יחד בבריכה, משתכשכים בג'קוזי, או סתם מדברים. בליל הסדר כל אחד בתורו (הילדים לרוב לא) היה קורא חלק בהגדה. אפיקומן החביאו כמה אנשים, כל אחד אפיקומן משלו (מובן שכולם קיבלו בסוף מתנות). "ספיר?" "את באה?" שמעתי את אימי. הזדקפתי במיטה, הנחתי את הספר שבו קראתי במקומו ושירכתי את רגלי לעבר הסלון. אימי לא הייתה שם. לפתע שמעתי צעקה גדולה מכיוון המטבח, רצתי לשם בבהלה, אך לא היה סימן שמשהו שונה התרחש בו. "מוזר," מילמלתי לעצמי והמשכתי לחפש את אימי. 'אולי היא כבר יצאה' חשבתי, יצאתי לגינה, ושמתי פעמיי אל האוטו, הוא היה פתוח. נכנסתי אליו ו...
פרק 2
צרחתי, האוטו החל לנסוע ואני בתוכו. הדלת עוד הייתה פתוחה אבל לא יכולתי לקפוץ, האוטו התרחק מהמדרכה וכעת הוא נסע באמצע הכביש, מולי ראיתי פנייה חדה בכביש, אם האוטו ימשיך ישר הוא ידרדר מעבר לגדר אל הצוק ויפול כשאני בתוכו! נגעתי בהגה, יצבתי את עצמי וסובבתי אותו, האוטו זז ימינה בחריקה ואני הצלחתי לקפוץ מתוכו. נשמתי עמוק. האוטו נפל מהצוק והתנפץ. רק עכשיו התחלתי להבין מה עשיתי, ואיך קרה לי הנס הזה. ניסיתי לחזור הבייתה אבל איכשהו שכחתי את הדרך. 'מה קורה לי?' נזפתי בעצמי ' איך אני לא זוכרת את הדרך הבייתה?, הרי אני רק כמה עשרות מטרים משם!' ניסיתי פשוט ללכת ' בטח במוקדם או במאוחר אתקל בבית' חשבתי והמשכתי ללכת. עברה שעה. עברו שעתיים. שלוש שעות. עוד חצי שעה. הרגשתי שאני לא יכולה לעמוד יותר. הייתי ממש עייפה חשבתי להשכב בספסל שעמד מולי אבל פתאום אור ירקרק הלך וגדל במעגל מולי, הרגשתי שאני נמשכת לתוכו כבמגנט.
פרק 3
נשפתי אוויר בהפתעה, הייתי בתוך מה שנראה כמו יער חלומות קסום, העצים היו זהובים או ירוקים ועליהם מרפרפים בנועם, הקרקע הייתה דשא רך ירוק ובעלי חיים אחדים קיפצו בין העצים בעליצות. לפתע הרגשתי שרגלי מתרוממות מעל הקרקע ומתחילות לרחף. צבטתי את עצמי בתדהמה, זה כאב מאוד מה ששלל את האפשרות שאני בתוך חלום. ניסיתי לנווט קצת בתעופה אבל גופי התנהג כאילו הוא לא שייך לי והמשיך להתנייד בכוחות עצמו. לבסוף נחתתי בקצה איזור שנראה לגמרי אחר מהאיזור שעזבתי, קודר ומאיים. העצים פה היו ערומים לגמרי והטילו צללים מאיימים, הקרקע הייתה מכוסה כולה בעלים חומים ופנסים בעלי אור עמום הטילו קצת אור. לא הספקתי לפסוע יותר מצעד אחד קטן וקול עמוק עצר בעדי: "עצרי, ילדה"
פרק 4
הסתובבתי בבהלה, מולי עמדו כתריסר חיילים גבוהים וצנומים,ומי שצעד בראשם ונראה כמפקדם הרים את ידו בצורת ,"עצור" "מה את עושה כאן בשטח האפל?" הוא שאל, ,השטח האפל?" שאלתי בבלבול "כן, השטח האפל" השיב לי מפקד החיילים "לא יתכן שאת לא יודעת מהו?" הוא הוסיף "לא, אני לא יודעת ,באמת שלא!" אמרתי, "הגעתי לפה לגמרי בטעות" הוספתי "מה זאת אומרת הגעת?" שאל המפקד והתחלתי לספר הכל "מה??" קרא המפקד ופתאום בקרב החיילים פרצו לחשושים, שמעתי קטעים מהם כמו "אז היא בטח השליחה"או ,"כן ,הנבחרת" "סליחה?" שאלתי "הנבחרת? השליחה? מה זאת אומרת?"
פרק 5
"הנבחרת" החל אחד החיילים להסביר "או השליחה, היא ילדה שמגיעה לפה מהעולם הגשמי, כמו שאנחנו קוראים לו, דרך השער המרכזי, היא אמורה לשחרר את מור ג'ייד מהקללה שהוטלה עליה ובכך לשחרר את כולנו." "איזו קללה?" שאלתי "רגע אמרת מור ג'ייד?" הוספתי בבלבול קל, "כן, מור ג'ייד למה?" אמר החייל "זו אמא שלי!" קראתי "אני ספיר ג'ייד!" כולם נשפו אוויר בתדהמה (גם אני) "ואיך בכלל אמא שלי קשורה אליכם?" שאלתי, "אמא שלך, היא המלכה שלנו" אמר המפקד "מלכה?!" קראתי, "ורגע עדיין לא עניתם לי, איזו קללה הוטלה על אמא שלי?" הוספתי ואחד החיילים ענה לי: "הקללה שהוטלה על אמא שלך היא קללה נוראה, כל שבוע מור ג'ייד בהשפעת הקללה חייבת לחזור לפה, היא סובלת פה מאוד אנו לא יודעים למה, לכל אחד הקללה משפיעה באופן שונה." "אה!" אמרתי בהפתעה "ואיך כל זה קשור אליכם?" "היא המלכה שלנו, וכל עוד הקללה חלה עליה אנחנו לא יכולים לעבור את העולם הגשמי או לצאת מהשטח שלנו" אמר המפקד "ואיך מבטלים את הקללה?" שאלתי,
פרק 6
"כדי לבטל את הקללה" התחיל המפקד "את צריכה להחזיק בידיה של אמך ולומר את המילים הבאות: 'השתחררי מהקללה הנוראה, השיבי את העולם לתחיה!'" "אבל," הוא הזהיר "הקסם יעבוד רק אם את באמת הנבחרת, אם לא, את תמותי וכך גם אחד מאיתנו." "בסדר" השבתי "אני מוכנה לעשות את זה." "אבל איך אוכל להחזיק בידיה?" הוספתי, המפקד רק חייך וסימן בידו לאחד החיילים שלו להתקדם החייל התקדם ופרש את ידיו, הוא מלמל כמה מילים והנה, אימי הופיעה למולי.
פרק 7
"אמא!" חיבקתי אותה "ספירוש!" היא אמרה ודמעה זלגה על לחייה, "את הנבחרת, את תצליחי לא ילדה אחרת." התנתקתי מחיבוקה ופרשתי את ידי כמו שעשה החייל 'טוב, הגיע הרגע,' אמרתי לעצמי וחזרתי על המילים שאמר לי החייל: "השתחררי מהקללה הנוראה, השיבי את העולם לתחייה!" רק סיימתי להוצי מפי את ההברה האחרונה ואור זהוב חזק החל לזהור סביב אימי ואז התפשט אל כל הסביבה, לפתע הוא נמוג כשהתחיל אבל הכל נראה כרגיל "זה עבד?" שאלתי בהיסוס, "את לא מתה נכון?" אמרה אימי, ומבט של גאווה נשקף מעניה לא השבתי אבל לאט לאט חיוך גדול התפשט על פני, לאחר מכן כל החיילים התחילו גם הם לחייך ולצחוק והסתלקו משם, כנראה כדי לנסות לעבור לעולם ה"גשמי" נתתי יד לאימי ויחד עפנו הבייתה.
אותו פסח היה הפסח הטוב בחיי כנראה זה לא באמת משנה באיזו תקופה נמצאים, חגים יכולים רק להשתפר.
אז זה הסיפור שלי, כתבתי אותו לעודד אחרים (גם את עצמי) ולהראות שפסח בקורונה לא יהיה בהכרח גרוע. מקווה להיות הכתב אורח הבא.
|
|
מוקדש
ל כווווווווווווווווווולם! | |
|
|