×

   
קהילה - סיפורים ושירים
נדירהאש400
2

המסע אל השוויון - פותחת קהילה (לכתב אורח!) 26/05/2020

פרק 1 – בלונה פארק
------------------------
ראיתי את הסדרה האהובה עליי, עד שלא שמתי לב שקבעתי עם יולי ללכת ללונה פארק.
התלבשתי, שמתי נעליים מהר ויצאתי. היא חיכתה לי בחנייה עם המכונית שלה, נכנסתי
אליה והתחלנו לנסוע, הגענו ללונה פארק, ראינו ליצנים משוטטים, הצגה, מלא מלא מתקנים,
רכבות הרים, הגלגל הענק, מגלשות מים, קרוסלות מפחידות ועוד מלא דברים...
יולי ראתה את מתקן כמו קרוסלה שעולה עם מנוף ומסתובבים בה אבל לא היה שם חגורה!, הוא לא
היה מתאים לגילה וזה היה מסוכן בשבילה, אבל היא התעקשה: "אסור לך לעלות זה! זה לא
מתאים לגיל שלנו! מותר לעלות לשם רק מגיל 20! אנחנו רק בנות 14!"
"אז מה, כולה שש שנים הפרש!" "זה לא כולה, אל תעשי שטויות, אחרי זה את תצטערי עליהם!"
"את לא אימא שלי!" "אבל אסור לך..." "די, אמא" "אבל..." "כן, אמא" אמרה והשתיקה אותי.
היא רצה אל המתקן, שמה חליפה וקסדה ועלתה למתקן, זה עלה לאט לאט והתחזק, ככל
שזה עלה יותר למעלה, ככה זה יותר התחזק, עד שפתאום, ברגע ה כי לא צפוי זה ירד בטיל ו... בום!
"לאאאאאאאאאאאאא! יולי, לאא!!!" יולי נפלה על הרצפה בחוזקה, ואני ניגשתי אליה, "יולי, אני
מצטערת, אני מצטערת, הייתי צריכה להתעקש שלא תעלי למתקן, אני חברה גרועה, בבקשה,
תתעוררי! יולי! בבקשה!" ירדו לי דמעות מהעיניים ובקושי הצלחתי לעכל את מה שקרה.
חייגתי מהר 103 ואמרתי: "בואו מהר!! חברה שלי נפצעה!! מהר!!!!!!!!" התיישבתי שם,
והתחלתי לבכות ככל אשר על ליבי, נרדמתי בשינה עמוקה...
פרק 2 – יולי מתעוררת ושוכחת הכל
---------------------------------------
מצאתי את עצמי בספה קטנה, עם שמיכה. "דוקטור!!" "מה?"
"מה קורה עם יולי?" "לצערי היא עדיין לא התעוררה, את יכולה להיכנס אם בא לך"
נכנסתי, וראיתי את יולי מכוסה חוטים ומונשמת. התחלתי לבכות, ישבתי לצידה והתחלתי לדבר:
"תקשיבי, יולי אני ממש מצטערת, אני חברה גרועה, אני יודעת. הייתי צריכה להתעקש שלא תעלי
למתקן, אני אשמה בכול, אם אני הייתי מתעקשת שלא תעלי למתקן כלום לא היה קורה..."
הדוקטור נכנס. "כמה זמן אתה עומד כאן?" הבטתי אליו. "מספיק כדי להבין שאת חושבת שאת
אשמה למרות שאת לא, בזה שאת התעקשת שהיא לא תעלה למתקן, עשית את שלך, אבל
זאת הבחירה שלה להקשיב לך או לא, והיא לא הקשיבה לך" אמר.
"התעקשתי, אבל לא מספיק, אם הייתי מתעקשת עוד לא היה קורה כלום! מה אתה חושב על זה?"
המשכתי לבכות. "את יודעת מה אני חושב?" "מה?" "שאת לא אשמה בכלום, ואם יולי לא מקשיבה
זו בחירה שלה ולא שלך, את עשית את שלך בזה שהזהרת אותה, את לא אשמה בכלום!"
"אתה חושב?" הסתכלתי עליו. "אני לא חושב, אני בטוח" הבטתי עליו שוב,
ולפתע הוא צעק: "תראי, תסתכלי, היא הזיזה אצבע!" הסתכלתי לכיוון וראיתי שהיא מזיזה את היד
ולפתע היא פקחה עין אחת! "יולי!" "איפה אני? מי את?" היא ניסתה לקום. "זה בסדר, תמשיכי
לשכב" "איפה אני? מי את??" "אני נילי, החברה הכי טובה שלך! היינו בלונה פארק ואת נפלת
מהמתקן שרצית לעלות עליו!" "את בטוחה? אולי התבלבלת?" "אני בטוחה באלף אחוז!"
אמרתי. "טוב, אם את אומרת..."
פרק 3 – הצילומים
"את יכולה בבקשה להביא לי כוס מים?" שאלה. "בסדר" אמרתי והלכתי להביא מהקנקן שהיה מוצב
באמצע המטבח. "תודה" חייכה אליי. "בבקשה" הלכתי אל הרופא ושאלתי: "מה קורה איתה?
יש חדש?" "לא, אני מצטער" "יקרה לה משהו?" "יכול להיות, אני לא יודע בוודאות, צריך לעשות לה
צילומים, לבדוק עם יש לה נקע ברגל, או ביד, או שלא קרה לה כלום... אני לא רוצה להלחיץ אבל..."
"אבל מה?" "יכול להיות שהיא תהיה נכה לכל החיים! אבל אין לזה כמעט סיכוי!"
התחלתי להיראות מפוחדת. "ואם יקרה לה משהו?" "אנחנו נדאג שלא יקרה לה כלום!"
"אתה מבטיח?" "אני לא יכול להבטיח דבר כזה אבל אני יכול לעשות הכל כדי שלא יקרה לה כלום!"
הוא חייך אליי. "טוב... אני מקווה שהכל יהיה בסדר..." "מתי אמרת שיהיו הצילומים?" "מחר
בצהריים" "טוב" אמרתי והלכתי. למחרת בצהריים...
עשו ליולי צילומים. "מתי יגיעו התוצאות?" שאלה. "עוד שעה". ניגשתי אליה והתחלתי לדבר איתה.
"טוב". יצאתי החוצה. ואחרי שעה חזרתי. "נו? מה התוצאות?" הבטתי אל יולי וראיתי אותה בוכה
בלי הפסקה, דמעות זלגו על לחייה. "מה קרה??" שאלתי. "עזבי אותי!!" היא צעקה עליי.
"מה קרה, יולי?" "אמרתי לך שתעזבי אותי!" אמרה ומרוב עצבים זרקה לפח את המכתב שנתתי לה.
"אוקיי, הבנתי אותך" אמרתי בעצב והלכתי. "חכי שנייה, נילי, אני מצטערת!" לא עניתי לה.
הלכתי לדוקטור ושאלתי אותו מה קרה ליולי: "מה קרה ליולי?" שאלתי נסערת. "אל תשאלי מה
קרה... אני לא מאמין שזה עד כדי כך רציני..." מלמל הרופא. "מה? אתה מדאיג אותי!"
"את בטוחה שאת רוצה לשמוע את זה?" שאל. "אני בטוחה". "אוקיי, אז, אני לא יודע
איך להגיד את זה כל כך... חברה שלך תהיה נכה כל החיים!" פלט צעקה.
"מה?" התחלתי לבכות. "אני חייבת לבקש סליחה ממנה!" הלכתי מהר אליה.
פרק 4 – להתרגל לחיים החדשים
נכנסתי ושתינו אמרנו פה אחד: "אני חייבת לך התנצלות!" התיישבתי על המיטה שלה: "שוט"
"אני מצטערת שצעקתי עלייך מקודם, פשוט... "את צריכה להיות נכה לכל החיים, הדוקטור סיפר לי".
קטעתי אותה. "ותקשיבי, אני מה זה מצטערת, אני לא ידעתי, אם זה היה קורה לי אני הייתי
משתגעת, כועסת על כל מי שנכנס, כולל אותך" התנצלתי. "אז חברות?" שאלה.
"בטח, חברות" התכופפתי לחבק אותה.
"לא יהיה לי פשוט להתרגל לזה, אני לא רוצה יותר את זה, למה הייתי צריכה ללכת ללונה פארק
המעצבן הזה? למה?? אני מתחרטת על כל רגע ורגע שעליתי למתקן הזה, בא לי לבכות" היא
נעשתה עצובה. "תבכי, תשחררי מה שיושב עלייך, אני פה לידך למקרה שאת רוצה להגיד לי משהו".
"נילי, את יודעת? את החברה הכי טובה שמישהי יכולה לבקש, הייתי צריכה להקשיב לך ולא
לעלות על המתקן. את גם אכפתית, גם עוזרת ודואגת שלכולם יהיה טוב, הלוואי והייתי חברה
טובה כמוך!" אמרה לי. "תודה, גם את חברה טובה מאוד!" "חייכתי אליה והלכתי. "חכי, אפשר
את הספר הזה?" היא הצביעה על ספר מסוים. הבאתי לה אותו והלכתי. חזרתי אחרי שעתיים
ויולי הביטה בי במבט מטריד. "מה קרה?" "את לא מאמינה, כתוב כאן שאין שום מקום שנגיש לנכים..
אני לא מאמינה... אני לא אוכל ללכת למסעדות, לא להופעות, לא לכלום..."
פרק 5 – יולי משתחררת
הרופא הודיע שיולי משתחררת, ואנחנו יצאנו. החלטנו לבדוק אם זה באמת נכון מה שהיה כתוב
בספר. הלכנו למסעדה, וכעבור כמה דקות הגענו. ניסינו להיכנס והשומר בכניסה אמר: "סליחה, מה
את עושה?" "אני רוצה ללכת לאכול עם חברה שלי במסעדה" עניתי בתימהון. "לא ראית את השלט
בכניסה? המסעדה לא נגישה לנכים. לצאת!" "אבל..." "אין אבל!" צעק, "לצאת!" יולי התחילה לבכות,
ניסיתי להרגיע אותה אבל זה לא עזר. "זה נכון מה שכתוב בספר..." "די, די, אין דבר, נמצא דרך
לעשות שיהיה נגיש לנכים..." הרגעתי אותה ונזכרתי פתאום: "לאבא שלי יש חבר שהוא הסגן
של ראש העיר... אני אתקשר אליו..." חייגתי את המספר ואבא אמר: "שלום, מה?" "אתה יכול
להתקשר אל חבר שלך" "למה?" "בגלל מה שקרה אם יולי. "ומה להגיד לו?" "תגיד לו אם יש
אפשרות לעשות שלנכים יהיה נגיש ומה צריך" אמרתי וניתקתי. כעבור עשר דקות הוא התקשר:
"תקשיבי, הוא אמר שהוא חושב שאם תגיעו לאלף חתימות אז יש סיכוי שישנו כמה דברים"
"טוב, תודה" ניתקתי. "מה הוא אמר?" שאלה. "הוא אמר שנצטרך להגיע לאלף חתימות כדי לשנות וזה יהיה רק כלל או שניים!" "אוף..." נאנחה, "לא נצליח בחיים..." "אני לא מוותרת... שווה לנסות
לפחות, לא?" לקחנו ערימת דפים ושולחן עם עשרה עטים והקמנו מתחם. אני הלכתי לקרוא
לאנשים לחתום לי והיא נשארה במתחם וחיכתה שאנשים יבואו לחתום לה. "כמה חתימות כבר
יש לנו?" "אני מהמרת שזה בדיוק אלף!" "בואי נספור!" "נו כמה?" שאלתי לבסוף. "451" ענתה לי
בעצב. "יש לי רעיון... אבא שלי הרי מתעסק במוזיקה, ויש לו אולפן אז נוכל להגיד שם, בואי, מהר!"
רצנו לאולפן ואני התחלתי את התוכנית והתחלתי לדבר: "אני לא יודעת אם אתם יודעים, אבל יש
הרבה נכים שסובלים מזה שכל המקומות לא נגישים להם, בזמן שאתם נהנים, חלק מאיתנו סובלים,
ואנחנו כאן כדי לעצור את זה! אז אנא ממכם, תחתמו לנו, אנחנו כאן, בירושלים ברחוב..."
פרק 6 – המאבק
הלכנו למתחם וגילינו טור ארוך של כ-600 ומשהו בערך. "אנחנו נצליח!" חייכתי אליה.
"בואו, הנה תחתמו כאן" אמרתי. "נראה לי שנצטרך עוד ערימת דפים..." קרצתי לה.
"בואו, בטור בבקשה" אמרתי. החתמנו את כולם, כבר שעתיים עברו ונשאר לנו רק עוד 50.
רק אחרי שלוש שעות התור התרוקן לגמרי. "עכשיו איך נגיש את החתימות?" שאלה.
"נכתוב מכתב ונצרף את הדף, אבא ימסור את זה לחבר שלו וחבר שלו לראש העיר! וכבר תוך
שבוע בטח ייתנו לנו מכתב חזרה מראש העיר!" "יש!!!" היא צעקה.
בינתיים שנינו היינו מתוחים מאוד, שום דבר אחר לא עניין אותנו באותו זמן. לא רצינו לעשות כלום
בשבוע הזה. או שנפגשנו, או שישנו, או שאכלנו, רוב הזמן ישנו. תם השבוע מהר יחסית
ממה שחשבתי. אבא מסר לי את המכתב, הזמנתי מהר את יולי. אמרתי לה לפתוח והיא אמרה:
"אני בלחץ! ומה אם לא ישנו" "טוב, תביאי לי." לקחתי את המכתב ופתחתי. "נו, מה?" שאלה.
הראיתי לה את המכתב והיא התחילה לבכות. "אמרתי לך! עכשיו מאיפה נשיג 10,000 חתימות?"
שאלה בעצב. "אל תוותרי..." אמרתי. "די כבר נמאס, כל פעם את אומרת שהכול יהיה טוב ואף פעם
לא טוב! אני פורשת!" אמרה. "אני לא מוותרת! אני אמשיך ואת תראי שאני אצליח!" אמרתי ויצאתי
נסערת. הלכתי למתחם וחשכו עיניי!
פרק 7 – ניצחון!
ראיתי תור של כ-5,000 אנשים, הלכתי להביא 10 חבילות נייר. החתמתי את כולם, ואחרי שמונה
שעות גמרתי. "נשאר רק עוד ארבעת אלפים!" מחר אני אלך להחתים את מערב העיר וזהו!
הלכתי למיטה ונרדמתי אחרי דקה. קמתי למחרת רק ב-12 בצהריים ומייד ביקשתי מאבי
שיסיע אותי למערב העיר. לקחתי מגפון ובמהרה יתמלא, ארבעת אלפים איש באו – פחות או יותר.
"בואו, אנשים, מהר!" "הנה, תחתמו כאן!" איש איש בא ואני כל כך שמחתי. בערב הסתיים התור.
כתבתי מכתב לראש העיר ולקחתי קרטון ענקי ושמתי בתוכו את כל הניירות עם החתימות. ובתוך
המכתב היה כתוב שהגענו לעשרת אלפים! מסרתי את המכתב לאבי והוא מסר לחבר שלו.
אחרי שבוע הגיע מכתב ובו היה כתוב: "אני גאה להגיד, שמהיום, הפארקים, המסלולים, המסעדות,
ההופעות וכול הדברים האחרים! כל הכבוד על המאמץ וההשקעה. מחר בחמש אחר הצהריים בכותל
יתקיים הטקס. נא לא לאחר! מיד התקשרתי ליולי. "מה?" שאלה. "לא תאמיני מה קרה... בזמן
שאת פרשת אני הלכתי למערב העיר ועבדתי שמונה שעות כמו חמור. השגתי 10,000 חתימות
וכתבתי מכתב, לקחתי קרטון ענקי והכנסתי את כל הניירות, ושלחתי לאבי והיום הגיעה התשובה!
בואי תראי! היא נסעה אליי מהר וקרנה מאושר כאשר ראתה את המכתב. "תודה, תודה על הכל
את החברה הכי הכי הכי טובה בעולםםםםם שמישהי הייתה יכולה לבקש!" היא אמרה לי.
"תודה" חייכתי אליה.
פרק 6 – המסיבה
יצאנו ברבע לחמש לכותל והגענו בחמש. באו מלא אורחים ואפילו גם ראש העיר. הוא הזמין את יולי
לבמה הקטנה שהביאו לשם. "אני רוצה להגיד תודה לחברה הכי הכי טובה בעולם כולו, כשאני
פרשתי אז היא המשיכה, ולא ויתראה למרות שהיא בכלל לא נכה! אני רוצה להזמין אותה לבמה,
מגיע לה כפיים סוערות!" אמרה. עליתי בביישנות על הבמה ולא הפסיקו למחוא לי כפיים.
"תודה, תודה לכולם. אבל אני גם רוצה להגיד שיולי לימדה אותי מסר חשוב – שאסור לוותר!
לפתע פרצנו במסיבה גדולה והקשר בין יולי אליי התהדק פי שתיים ממה שהיה קודם!

מוקדש לכולם, באהבה
10
7
55


  הוספת תגובה
שם מיקמק
תגובה
 
 
06/06/2020   12:24 אנהשיר444  7
יפה אבל זה 101 ול103
02/06/2020   15:44 נדירהאש400  6
אה, נכון... צודקת...
28/05/2020   13:35 MמתנהM  5
סיפור מהמם!!!!
27/05/2020   20:38 נדירהאש400  4
איפה?
27/05/2020   16:04 לילי67867  3
מושלם!! רק שימי לב: כתבת את המספר 7 לפני 6
26/05/2020   20:07 חתלתולה333  2
סיפור מהמם!!! צוות מיקמק הסיפור הזה חייב ליהיות בכתב אורח!!!!!
26/05/2020   19:11 אמלי45639  1
וואו וואו מהמם! ממש בכיתי!
אודות החברה           נגישות מדיניות פרטיות תנאי שימוש צור קשר