|
שבט משני הצורה פרק שני (מתוקן)
|
05/08/2020 |
שלום מיקמקים כאו קקלויי!
טוב, לא מזמן העלתי א הפרק השני. אבל היו חסרים בו קטעים. ועוד כל מיני כאלה. אז סידרתי את זה והעלתי שוב.
נ.מ. זה קיצור של נקודת מבט. נגיד אני עושה נ.מ. ואז שם של דמות, אני אספר משם את הסיפור מבעד לעיניים שלה. נ.מ. כללי אומרשאין נקודת מבט.
---------------------------------------------------------------
שבט משני הצורה פרק שני
---------------------------------------------------------------
נ.מ קייטי
אף אחד לא זז. בחיים לא קרה לנו דבר כזה. יולי הייתה נסערת במיוחד. היא ולוק קרובים. עמדנו שם בקהל, המומים, דמעות זרמו על לחייה של יולי. והיא אף פעם לא בוכה. אחזתי בידה ומשכתי אותה משם, כל השאר באו אחרי. חיפשתי פינה שקטה, עץ או מערה קטנה. עד מהרה עיני צדו עץ גבוה וגדול שגזעו חלול. הפתח היה חבוי, סביר להניח שרק אני ראיתי אותו. דניאל, נייט, ניקי ויולי נראו מופתעים. הם לא ראו את הפתח בעץ הגדול שעמד בשולי המחנה. מימינו של העץ עמד עוד עץ, קצת יותר קטן, שהיה צמוד אליו והסתיר את הפתח. אבל אם הייתם מתאמצים, הייתם רואים שיש פתח קטן מאוד בגזע. ואם הייתם רואים טוב כמוני, הייתם רואים שהוא בכלל לא נסגר. עקפנו את שני העצים, וכמו שחשבתי, מאחורי שיח גדול שהסתיר אותו, היה פתח גדול מספיק כדי שארבעה ילדים יוכלו להיכנס פנימה. אפילו שני מבוגרים יוכלו. סימנתי לחברי להיות בשקט והצצתי פנימה בזהירות. קפאתי. בפנים, קשור, בזמן שאיש ואישה גוהרים מעליו, ישב לוק! לוק שלנו! חייכתי. "נו," דחקה בי ניקי בחוסר הסבלנות הרגיל שלה, "לוק-" התחלתי ללחוש, "מה!?!?" צעקה יולי "שששש!!" התרעמנו עליה, "אופסי" היא קלטה שצעקה. מבפנים, כצפוי, נשמעו תזוזות. שני החוטפים התקדמו לכיוון הפתח. לכיווננו. ניקי השתנתה לחולד וחפרה לעצמה מערה קטנה מאחורי איזה שיח להתחבא בה. בקרבת מקום, נייט הפך לתנשמת, המריא, התיישב במרומי העץ עם הפתח וחזר לצורת אדם. תנשמות הן הרי חיות של לילה. בזווית העין ראיתי זאב אפור רץ לכיוון היער. דניאל. בדחף של רגע חשבתי על נץ והתרכזתי. תוך שתי שניות המריא נץ גדול אל אחד העצים.
זאת הייתי אני.
נ.מ. יולי
רצתי. רצתי רחוק מן העץ שלוק נמצא בו. הקפתי את השבט בעוד חוטפיו של לוק מאחורי. כעסתי. או, כמה כעסתי! איך הם העזו? שבילים של דמעות יבשות עוד נראו על פני. הנה, ראיתי את העץ ממנו יצאתי מתקרב. החוטפים היו רחוק מאחורי. אבל לא מספיק רחוק. ואז חשבתי על משהו. התרכזתי בתחושה של הרוח ששורקת באוזני. ובמראה, במראה של אוהלי הבית והעצים שחולפים על פני במהירות. ואז חשבתי על הצ'יטה. לפתע, נהייתי יותר ויותר נמוכה. אבל גם יותר מהירה ויותר חזקה. תוך פחות מחמש שניות כבר פרצתי לעץ של לוק וקרעתי בשיני הצ'יטה שלי את החבלים שלוק היה קשור בהם. לוק נראה מבועת, אבל הוא לא זז כדי שלא אשרוט אותו. כשהיה חופשי טמנתי את ראשי בכתפו ואז יצאתי החוצה. החוטפים של לוק בדיוק הגיעו לעץ. אבל נץ, תנשמת, זאב וחולד הסתערו עליהם. (מאוחר יותר הבנתי שהנץ היה קייטי.) הנץ והתנשמת, קייטי ונייט, שרטו בפניהם. הזאב, דניאל, קרע בבשרם. בעדינות, רק שריטות. אבל הרבה כאלה. נראה שכל רגע הם נופלים באיזו מנהרה של חולד. הוספתי קצת משלי והפלתי אותם, בעזרתו של דניאל, לקרקע. שניהם התעלפו. אחרי רגע, עמדו חמישה ילדים אנושיים ובחנו את החוטפים.
נ.מ. ניקי
וואו! חולד יכול להיות אכזרי! היה די מטריד לשמוע את הקרסול של החוטפת נשבר כשנפלה לתוך אחד מהבורות שלי. "אז מה תעשו איתם?" שאל לוק. חוץ מכמה שריטות שטחיות מהחבלים, הוא נראה בסדר גמור. "ניקח אותם לצ'יף. לא?" שאל/אמר נייט. הינהנו.
בחזרה בשבט, אחרי שהצלחנו איכשהו לגרור את החוטפים חסרי ההכרה לצ'יף, היא שמה אותם בתא כלא מיוחד עשוי מאבן שהוא בעצם מערה. הרגשתי הקלה גדולה לראות אותם קלועים. אף אחד מאיתנו לא רוצה עוד מקרה כזה בשבט. בינתיים הצ'יף חוקרת אותם אבל הם לא מדברים.
כעבור יומיים
--------------
נ.מ. כללי
צלצול פעמון רם נשמע בכל השבט. ארבעת החברים מיהרו לרוץ לפעמון. "מה זה הפעם?..." התלוננה ניקי ודניאל הינהן בהסכמה אילמת. הוא לא נוטה לדבר הרבה. כשכולם הגיעו הכריזה הצ'יף, "הם ברחו. החוטפים ברחו."
---------------------------------------------------------------
טוב, זה הכל כרגע! מקווה שאהבתם,
קקלויי^_^
|
|
מוקדש
ל מילשייק185, לים18, בווווםםםם1, ולכל-מי-שקורא! | |
|
|
