קהילה - סיפורים ושירים
|
|
|
|
|
קסם של ציור- סיפור לכתב אורח
|
13/08/2020 |
פרק 1- תכירו אותי!!!
בסיפור הקטן המרגש וה- בלה בלה בלה של רגשות, תכירו אותי. ואת זואי. ואת הדר. ואת ליאל, שאולי תעדיפו לא להכיר.
אני קימי, בת יחידה וחמודה, אמא ואבא שלי נפטרו שייתי קטנה, ומאז אני יתומה לא- מסכנה.(שאוהבת לחרוז חרוזים). אני גרה באחוזת יתומים מיוחדת של מיליארדר, בעלים של אזור המיקביט. קוראים לו שאין, ובשבילי הוא כמו אבא. אם תשאלו אותי, אני הילדה המועדפת עליו. הוא תמיד דואג לשלומי, שיהיה לי מה שאני רוצה. הדר היא שותפה שלי לחדר, בלוגרית ידועה, חברה הכי טובה שלי. זואי גם איתנו בחדר, מעבירה את זמנה בכתיבת סיפורים. אני אוהבת לבשל, רוקדת והכי חשוב- מציירת. אפילו אבא שאין (ככה אני קוראת לו) קנה לי בלוק ציור מיוחד. הוא אהב את ציורי, תלה אותם בחדר האוכל שלנו. אבא שאין גר באחוזה ענקית, מוקפת בחצר רחבת ידיים, ואחוזת היתומים נמצאת ליד. שאין מרשה רק לי ולהדר וזואי לבוא לאחוזה שלו. תמיד בארוחת הבוקר שלנו סיפרנו לכולם על המבנה הענקי, על התמונות והציורים היפים, על כלי הזהב והכסף ווילונות המשי שיש באחוזה הגדולה. כולם התלהבו תמיד מהסיפורים. היה זה אחר צהריים רגיל, בשעה ארבע התכוננו לצאת כבר לאחוזה של אבא שאין. הדר לקחה איתה את העגילים שנשארו לה מאמא שלה. זואי כתבה לו סיפור חדש. ואני? רק הבאתי איזה קוראסון. חצינו את השביל הרחב, הבטנו בפרחים היפים, הגענו לדלת האחוזה...
פרק 2- אבא הלך?
דפקתי בדלת כמו שאבא שאין לימד אותי, במיקצב שרק אני והוא יודעים. כבר ציינתי שאני הבת המועדפת עליו? פתחה את הדלת אישה קטנה, שזיהיתי כמשרתת של אבא שאין. "קימי? מיסטר שאין מעוניין לפגוש אותך."
למה אבא לא פותח את הדלת?
הלכתי אחרי המשרתת, וכל הזמן הערתי להדר שתפסיק לרעוד. היא מאוד אהבה את אבא, למרות שאבא שאין הוא לא אביה הביולוגי. נכנסנו לחדר שלא הכרתי, וראינו את אבא, שוכב חולה במיטה מזהב. הוא היה נראה תשוש, כמעט מת. הדר התקרבה אליו. "אבא?" היא שאלה בחשש. "הדרי שלי, אל תפחדי. אני תמיד כאן בשבילך. קימי פה?" התקרבתי בחשש, "אבא? אתה בסדר?" עמדתי על סף בכי. "הכל טוב ילדה שלי," הוא אמר בטון השלו שלו. "לפני לכתי, אני מבקש ממך שתציירי לי ציור.".
לקחתי דף ועיפרון מהמשרתת, וגם צבעי מים. ציירתי את גן עדן, רק מתוק יותר וטוב יותר, יהיה לאבא גן עדן מושלם. הוספתי דובדבנים על העצים, אבא שרוף על דובדבנים. הבאתי לו את הציור הצבוע. הוא חייך. עצם את עיניו. בפעם האחרונה.
הדר בכתה. זואי בכתה. אני בכיתי.
האבא היחיד שהיה לנו הלך.
פרק 3- ליאל, המנהלת החדשה
התעוררנו למשמע קול קורא בכריזה, שלא הייתה קיימת לפני. "כל התלמידים מתבקשים לקום, האוטובוס לבית החדש שלכם יוצא עוד חצי שעה. האוכל שלכם מחוץ לחדרים. היום בתפריט- לחם עם מלפפון. תתחילו להתארגן!"
הקול היה לא מוכר, נוזף ועצבני. קול של המנהלות המעצבנות של "לא-הכנת-שיעורים-תקבלי-עבודה-כפולה" כאלו.
האוכל באמת חיכה מחוץ לדלת, לחם ומלפפון לכל אחת. מה קרה לבית היתומים? ומי מנהל אותו? לאן הולכים?!
אכלנו לאט ובשקט את הלחם, שהיה חסר טעם, והמלפפון היה רקוב. רציתי ללבוש היום את השמלה שלי, שאבא קנה לי ביום הולדתי והופתעתי לגלות שהיא לא בארון. גם שאר הבגדים לא היו בארון. ררק שתי חליפות זהות, בצבע חאקי עם לוגו קטן שכתוב בו "פנימייה צבאית לשירות ועבודה בהנהלת ליאל קרטובסטקי". אם תשאלו אותי, זה שם לא מקורי בכלל. ביציאה מהחדר פגשנו את הילי, חברה מהחדר ליד שהייתה נראית זוועה. היא נראתה כאילו היא בכתה לפני דקות אחדות. "מה קורה?" שאלה זואי. "אדון שאין הלך, והאישה הנוראית הזאת מחליפה אותו. לקחו לנו את כל הדברים שלנו , רק מה שהיה עליי ניצל. השרשרת של סבתא שלי עליי, אבל הטבעת של אמא שלי הייתה על השולחן ו.. ו..." הילי פרצה בבכי,
"הילי, היא לא תהיה פה הרבה זמן. נדאג שהיא תלך. את תקבלי את הטבעת שלך בחזרה"
למשמע דברי הילי התעודדה מעט. היא הלכה לכיוון האוטובוס. שמתי לב שהדר עומדת בשביל המוביל לאחוזה. "נו, אתן באות? קימי? זואי? אתן יודעות שזה לא מה שאבא רצה!" והיא צדקה מאוד. רצנו בשביל המוביל לאחוזה. כל הפרחים שהיו בדרך נתלשו או נעקרו, ובמקומם הוצבו פסלי זהב של אישה נמוכה ושמנמנה, לבושה בבגדי פאר. מתחת לפסלים היה כתוב: "ליאל קרטובטקי, מנהלת" ועיטורי זהב עיטרו את שמה. ליאל הרסה את האחוזה. היא תלתה שלט מוזהב ענקי על מפתן הכניסה בו היה כתוב "אחוזת ליאל".
"היא עפה על עצמה," אמרה הדר.
פרק 4- הציור הקסום
נכנסנו לאחוזה. הציורים שלי הולחפו בציורים של ליאל, שכמו שהדר אמרה, באמת עפה על עצמה. "קימי, הציורים שלך!" קראה זואי. "ששש...," אמרתי לה, למרות שהרגשתי צביטה בלב. עלינו לחדר השינה של אבא, ונכנסנו פנימה. המיטה היפה שלו עדיין נותרה שם, ללא שום פסל או ציור של ליאל . רק הציור שלי, של גן העדן, היה תלוי מעל המיטה. מתחתיו היה כתוב: 'בקצה שביל הדובדבן האור מחכה ואני איתו'. אמירה מגניבה שצריך לזכור. נכון?
הבטנו בשידה מלאת הסיפורים של זואי, על מדף היו תכשיטים שהדר עיצבה ופינה קטנה בחדר הוקדשה לציורים שלי. שמענו צעדים ולפני שהספקנו להבין מה קורה ליאל נכנסה לחדר עם שני שומרים. "איך פתחת את הדלת? תגידי לי אישה קטנה!" היא צרחה על הדר. הדר מתה מפחד. מה היא תעשה לה? " האמת היא שאני פתחתי," אמרתי. לא שיקרתי. הדלת נפתחה בקלות, מה יש לה להגיד? ליאל התקרבה אליי, וצרחה: "איך בדיוק פתחת את הדלת הזאת? מה את עושה בטירה שלי? שומרים, קחו אותה לאוטוסבוס שלה!"
השומרים התקרבו אליי ובדיוק אז מערבולת אור ורדרד, מסנוורת ויפה, הגיחה משם מקום ולקחה אותי, את הדר ואת זואי. ליאל צרחה וברחה, ואיתה השומרים.
נחתנו על קרקע רכה, בשביל יפהפה עם עצים יפים. "איפה אנחנו?" שאלה הדר, שהייתה עדיין בהלם. "אני לא יודעת," אמרה זואי. "יש לך רעיון איפה אנחנו, קימי?"
התבוננתי באזור. עצי דובדבן. "אנחנו בציור שליי!" קראתי.
פרק 5- לכו בדרך הדובדבן...
"שיואו קימי, את מציירת מדהים!" אמרה הדר בעודה בוחנת את הסביבה. "תודה, אבל מה זה אמור להיות?" שאלתי. טוב, ידעתי שהן לא יודעות בדיוק כמוני.
"היי קימי," אמרה זואי בחשש. "זוכרת מה היה כתוב מתחת לציור?" היא אמרה.
"נכון!" קראה הדר. "צריך ללכת בשביל הדובדבנים!"
הדר קפצה במקום מרוב התרגשות. "קימי, זה הציור שלך, לאן הולכים מכאן?" שאלה זואי בעודה טועמת דובדבן. "דובדבנים מעולים! את יודעת לצייר גלידה?"
היא אמרה והדר צחקה קצת. " ממה שידוע לי צריך להמשיך בשביל של עצי הדובדבן. לא ציירתי דברים מסוכנים," אמרתי בביטחון. התחלנו לצעוד. הלכנו בערך רבע שעה עד שהגענו לגשר. הגשר היה מעל נהר, שמימין היו צלולים ויפים. הדר הייתה מורעבת. "יש לך איזה משהו לאכול בציור?" היא שאלה. התחלנו לעלות על הגשר עד ששמענו קול. "אל תאכלו דבר מהאוכל בנהר!" אמר הקול. זה היה קול עמוק ועבה. "אוכל בנהר?!" צחקה הדר. ובאמת המשכנו ללכת ופתאום התחיל הנהר לזרום בכיוון ההפוך, נושא עליו סירות מלאות במטעמים- גלידות, פיצה, המבורגרים, ירקות מכל הסוגים שיש, חטיפים, לחם, דגנים ועוד הרבה. הדר כמעט לקחה חתיכת פיצה שעצרתי אותה והזהרתי שוב. כל כך התרכזי בלהעיר להדר עד ששמעתי קולות לעיסה מאחורי. זואי החזיקה פרוסת עוגה, שהיה חסר בה ביס. באתי לעשות איתה דרמה רצינית ופתאום הגשר התחיל להתפורר. זואי ירקה את העוזה בתקווה שזה יעזור ורצה איתנו, מקווה לעבור מהר. "זואי את חייבת לי!!!!" צעקה לה הדר. המשכנו לרוץ בכל כוחנו עד ששמענו צרחה. זואי נאחזה בגדר הגשר ועמדה ליפול. הדר רצה אליה והרימה אותה בחזרה ושתיהן פרצו בריצה מטורפת. אני כבר הגעתי לקצה וחיכיתי להן. "תקפצו!" צעקתי להן. הדר וזואי קפצו בשניה האחרונה לצד השני. "יש לכן מזל," אמרתי בעודי מתנשפת.
פרק 6- אבא שאין
התקדמנו עוד שעה, אכלנו רק דובדבנים. התחלתי להצטער שלא ציירתי עוגות על העצים. "מתי נגיע?" שאלה הדר. "אני לא יודעת," אמרתי בנחישות, "אבל אבא מחכה לנו. חייבים להמשיך."
אחרי עוד רבע שעה זואי עצרה. "ואם כל זה לא נכון?" היא אמרה. "ואם זה לא באמת אבא? למה להמשיך ללכת בדרך שכנראה לעולם לא תיגמר?" היא צדקה, כי הדרך הזאת ארוכה מאוד. "זואי צודקת, " הצטרפה אליה הדר. "יכולנו למות כאן, ואת ממשיכה ללכת כאילו העולם זורח. תקבלי את זה- אבא לא כאן!" היא צעקה לעברי. "אבל אני פה יקירתי," אמר קול מוכר. "אבא?" הסתובבתי. "כן זה אני," אמר קול. אבל לא ראינו את אבא. "אולי את לא רואה אותי אבל את שומעת. הדר וזואי איתך?" הוא שאל. "כן," ענתה הדר. "מה אנחנו עושים? האישה הנוראית הזאת פשוט החליטה שהיא תבוא במקומך!" קראה זואי. "מה עושים? נלחמים של הבית שלנו?, קראה הדר וסימנה בידיה כמה מכות קראטה. אני וזואי ציחקקנו. "ומה אם תנסו לדבר? אולי הפתרון הוא לא להלחם אלא לדבר? אולי תגלו שהבת שלי נחמדה בסוף!" אמר שאין. הבת שלו? לא ידענו זאת עד כה! "תמיד הייתי עסוק בלשמח אתכם, היתומים, שכמעט לא התרכזתי בה. חלומה היה לקבל יחס כמו שצריך ממני. דברו אליה, אני בטוח שהיא תבין." "ננסה," הבטחתי. "תודה אבא"
פרק 7- סוף טוב
מערבולת האור הורדרדה החזירה אותנו לחדר השינה. התקדמנו עד לחדר שבו היה כתוב על הדלת "משרד ראשי" ונכנסנו. ליאל ישבה שם. שנכנסנו היא הביטה בי. "מה היה שם?! תסבירי לי מיד!" היא צווחה. "הכל בסדר, ליאל. פגשנו את אבא שלך. אנחנו יודעות שהוא חסר לך! " אמרתי בטון רגוע. ליאל הבינה שהיא לא יכולה לתקוף אותן, ופרצה בבכי. "אני רק רציתי את האהבה שלו, הוא טיפל רק בכם היתומים ושכח מבתו האמיתית. לעולם לא אתייחס כך לילדים יותר!" אמרה ליאל והמשיכה לבכות. אחד השומרים נכנס למשרד ושאל: "הגברת ליאל? הכל בסדר?" והביט בה מודאג. "אני בסדר גמור," אמרה ליאל והתעשתה. "תוכל להחזיר את כל היתומים לחדריהם? ואת חפציהם תחזיר גם. אה, ותשנה גם את שם האחוזה ל- 'אחוזת האושר'." היא אמרה וחייכה. "אין בעיות!" אמר השומר ויצא. "בנות, רוצות משהו לאכול? אתן נראות רעבות! תוכלו גם לספר לי מה קרה לכן." ליאל אמרה ברכות. פתאום היא נשמעה נחמדה מאוד! "אוכללללל!" קראה הדר ורצה למטבח. זואי רצה אחרי וצחקה. "וקימי? את יכולה לקרוא לי אמא מעכשיו." ליאל אמרה.
חייכתי.
-תודות-
תודה להדר (שתיחברות) ששימשה לי השראה לדמות הדר.
תודה לזואי4הבובה ששימשה השראה לדמות זואי.
תודה לכל מי שקורא את הסיפור, עוקב, נותן לייק וגם תגובה,
ותודה לעצמי שבלעדי הסיפור הזה לא היה נכתב
לעולם.
|
|
|
|
|
|
136
|
|
|
|
|
|
|
|
|
01/09/2020 13:37 |
תותיסיוון |
7 |
|
היי לכל מי שקורה תגובות כשאת זוכה:) |
|
|
|
|
|
20/08/2020 15:32 |
אנהשיר444 |
6 |
|
ואווו אהבתי ממש , בהצלחה |
|
|
|
|
|
16/08/2020 07:38 |
ליה76547 |
5
|
מהמם!
קראתי הכל וזה היה סיפור מדהים!!!!!!!!!
ואני לא סתם אומרת (: |
|
|
|
|
|
14/08/2020 19:13 |
גיסטיק |
4
|
|
מושלםםםם אני ממש בכיתי! |
|
|
|
|
|
13/08/2020 18:36 |
שתיחברות |
3
|
חחח בכיף!
בהצלחהה❤ |
|
|
|
|
|
13/08/2020 13:57 |
אמלי45639 |
2
|
יואו זה מהמם!!!!
כלכך מגיע לך כתב אורח,! |
|
|
|
|
|
13/08/2020 13:47 |
88ברזיל1 |
1 |
|
יפה! קראתי הכל! (בדרך כלל אני לא קורא הכל) |
|
|
|
|
|
|
|
