|
"אגם השכחה" סיפור לכתב אורח!
|
17/08/2020 |
"לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא" צעק שומר ראשי, אך זה היה כבר מאוחר מדי, כף ידי כבר הגיע לשפתיי ולגם מהמים,. לפתע התחלתי להרגיש הרגשה מוזרה כזאתי שלא הרגשתי מאף ימיי חיי. ופתאום זה נפסק אך מבט הרפאים של שומר ראשי אמר שמשהו נורא קרה אך לא ידעתי מה.
הכל התחיל מאותו הבוקר, יום קריר אך חמים וזה מה שגרם למזג אוויר להיות נפלא, אוי איפה הנימוסים שלי? שכחתי להציג את עצמי, בכל זאת אני נסיך. אז מזל שאבא לא שמע את זה. קוראים לי אלכס, אלכסון נגרופון מטנור אומברה. כן אני יודע, זה השם הכי מוזר בעולם אך מה לעשות? זה שמי. אני ילד קצת מפונק, אוקי מאוד מפונק. הורי נותנים לי את כל מה שארצה חוץ מכמה דברים שלא כל כך מעניינים אותי .אתם בטח חושבים שעכשיו אני אתחיל להתלונן על כך שאין לי חברים ושהחיים שלי נורא משעממים. אז זהו, שלא. אני יילד מאוד הרפתקן ומאוד אוהב ספריי מתח. יש לי מלא חברים מבית הספר לנימוסים ומלכויות, וארבע כלבים, שני חתולים, תוכי ואוגר. אה שחכתי להזכיר שאני הילד היחיד במשפחה. אז בעצם יש לי בסך הכל חיים מושלמים. אז בואו ניגש לעניין אז כמו שאמרתי אני נסיך, ואיפה נסיך גר? נכון! בארמון. והארמון שלנו ענק, אני נסיך אשר גר בו יותר מחמש עשרה שנה אפילו לא מכיר את כל המקומות. אז זה היה דיי נורמלי בשבילי לבקש פעם ב מקומות שעדיין לא ראיתי. אז באותו בוקר החלטתי שאני רוצה ליראות עוד חלקים בארמון. כמובן שבשביל זה אני צריך לשאול את אבא ואמא אם הם מסכימים ואיפה, אז כשאחרי ארוחת הבוקר ביקשתי ללכת למקום שאף פעם לא הייתי בו לא הפתיע אותם כלל. הם הצביעו לכיוון הדרומי ואמרו: "היום אתה יכול לבקר שם קצת אחרי האגם שמלפני המגדל הדרומי" הייתי רגיל לדיוק המוזר שלהם וכיבדתי את זה. הלכתי לאחד שומרי ראשי ואמרתי להם להלוות אליי כדיי שיהיה לי נושאי שיחה בדרכי. בחרתי את סטומפון, סטומפון היה נער בוגר אשר שערו בצבע איגוז עינו תכולות. הוא היה הכי קרוב לגילי כך שהשיחה תהיה הכי נוחה שיש. אז מיהרתי לחדרי כדי להחליף לבגדים הנוחים להליכה.
"אני לא" אמרתי בפעם האלף סטומפון היה נער לעניין אבל לפעמים הוא קצת הגזים אם הידע שלו. "אתה כן!" אמר "ראיתי איך אתה מסתכל עליה אתה מחבב אותה ואפילו יותר" "לא אני לא" "כן אתה כן" "לא אני לא" "כן אתה כן" "טוב נו" הודתי" "אבל אתה לא מספר לאף אחד!" הוא הירהר לרגע ואז שאל " תגיד למה אתה לא מספר לה הריי אתה כבר בגיל של זה" נאנחתי, ידעתי שהשאלה הזאתי תגיע "היא, טוב היא.... אממ היא לא מהטיפוסים שאוהבות את כל המלכותיות... היא כנראה לא מחבבת אותי, אם היא בכלל חברה שלי" הוא הסתכל עליי במבט המום, "אבל אם אתה מתעקש אני אומר לה!" מיהרתי להוסיף. הוא נראה מסופק למדי, נתן לי צ'אפחה בגב והמשיך ללכת " ככה אני אוהב אותך גבר!" צעק אליי מקדימה, רצתי אליו החזרתי לו צ'אפחה והמשכתי ללכת, המשחתי ללכת זמן מה עד שהגענו לאיזור האגם. איזור האגם היה יפיפה, פרחים טיפסו בכל מקום בכל מני צבעים, וכמה חיות הסתובבו להן. והאגם פשוט היה עוצר נשימה הוא היה בגווני תכלת וטורקיז ומלא דגים חסרי הבעה הסתובבו בו. פתאום נמלאתי דחף עז למים, רצתי לי לשפת האגם וכרעתי על ברכיי. הרמתי קצת מהמים בידי, המים היו קרירים ונעימים. הרמתי את ידי לכיוון פי ו-
"לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא" צעק שומר ראשי, אך זה היה כבר מאוחר מדי, כף ידי כבר הגיע לשפתיי ולגם מהמים,. לפתע התחלתי להרגיש הרגשה מוזרה כזאתי שלא הרגשתי מאף ימיי חיי. ופתאום זה נפסק אך מבט הרפאים של שומר ראשי אמר שמשהו נורא קרה אך לא ידעתי מה.
ראיתי אותו וישר בלי שום רגש שאלתי "מה קרה?" הוא הסתכל עליי במבט מובעט מעט אך מהר התעשת "לגמת מהאגם היחידי בכל הממלכה שאסור ללגום ממנו" הסביר "קוראים לזה אגם השכחה" הסתכלתי עליו הרמתי גבה ואמרתי" על מה אתה מדבר אני זוכר הכל!" הוא התחיל לאבד סבלנות " לא את הזיכרון " צעק "את הרגשות, הלב שלך מאבד כל רגש: פחד, אהבה, רחמים, כעס וכו'!!!" "אוקי אז אני איבדתי את הרגשות לא נורא" עניתי לו בשלווה מוזרה.
"הוא לא אמתי, זה לא אמתי, זה פשוט לא יכול לקרות..." סטומפון מלמלל לעצמו שוב ושוב, לבסוף הוא התאפס ואמר " יאלה הלכנו עכשיו הביתה, עכשיו!" משחתי בכתפי שוב בשלווה המוזרה הזאת והלכתי אחריו בחזרה לכיוון הארמון, לא היה לי צל של מושג שמעתה ואילך חיי הולכים להשתנות.
"וואי לא צריך להתרגש אמא לה את בכזה לחץ? מה יקרה אם לא יהיה לי רגשות? כלום!" ניסיתי להרגיע את אימי כדי שתפסיק לחבק אותי. "אוי הבן שלי, אוי לבן שלי..." באותו רגע נשמע רעש חזק ודלתות החדר נפתחו ביראה לכבוד אבי שהופיע בדלת, כולם קפצו והתחילו לברך אותו או לנסות להסביר לו מה קרה, אני פשוט ישבתי שמה ואמרתי "שלום אבא מה שלומך?" הוא הסתכל עליי ואז פנה אל אימי "אז השמועות נכונות?" שאל במבט מלא אימה, אימי הנהנה אליו ופרצה בבכי, אבי רץ לחבק אותה "לא נורא נמצא משהו שיוכל לרפא אותו" אמר ובשקט הוסיף "אני מקווה".
מאז חיי לא היו כלום חוץ מביקורי רופאים בכל הממלכות, אך התוצאות לא נראו טובות למדיי. עבר שנה, עברו שנתיים, שלושה ולבסוף ארבעה ולא היה שום פתרון מועיל. עכשיו אתם בטח שואלים "איך הוא כותב לנו את כל זה אם אין לו רגשות?" אז אני אסביר. הכל קרה בגיל עשרים, נערות מכל הממלכה באו כדי לראות אם גורלן וגורלי מיעדים זה לזה. נפנפתי את כולן לא הרגשתי כלום וכלום אליהן, בפגישה האחרונה הגיע הגיעה נערה בשם: ברנדה ההסכם אמר שכל נערה תלון שבוע בארמון ובסופו אני אומר לה אם היא תהיה המלכה הבאה. לברנדה היו עיניי דבש בהירות ואף קטן כמו כפתור, היא הייתה קצת גבוה מהרגיל ועל כתפיה החליקו שערות שחורות וחלקות ונמשים קטנים היו פזורות ברחביי לחייה היא הייתה מושלמת, היא הייתה הנערה שלפני ששתיתי מהאגם הייתי מאוהב בה, רגע ואולי אני עדיין כן? חשבתי לעצמי, במהלך כל השבוע בזמנים שראיתי את ברנדה עבר בגוף שלי עקצוצים שלא יכולתי להסביר.
הפגישה הסופית בו אני אמור לבשר לברנדה את גורלה הגיעה .
היו לי התלבטויות רציניות. מצד אחד אני לא מרגיש כלפיה משהו רציני כי אין לי מה להרגיש אבל מצד שני, אני כן מרגיש משהו יוצא דופן. הגיע הפגישה ואני עדיין בהתלבטות, ברנדה הגיעה במראה מדהים מתמיד, היא אספה את שיערה בצמא המשוכה לאחור, ולבשה שמלה קצרה אך רופפת בצבע תכלת שהבליטה את עיניה.
כשהיא התיישבה, ונגעה בידי כדי לברך לשלום העקצוצים היו חזקים מתמיד ברגע שהוציאה את המילה הראשונה הראש שלי התחיל להסתחרר. שחור, זה כל מה שראיתי, שחור.
קמתי למראה מבהיל, מכשירים רבים היו מפוזרים ברחבי חדרי, רופאים הסתובבו בכל רחבי חדרי מראים בדיקות אחד לשני. רגע, אמרתי "מבהיל"? תחושת בלבול מילאה אותי, רגע, אמרתי "בלבול"? לא יכול להיות, זה פשוט לא יכול להיות. ו... אולי כן? קמתי במהירות וצעקתי "אני יכול להרגיש!" רק עכשיו שהה לי רגשות הבנתי כמה זה חשוב ומשמח. אבי ואימי רצו לתוך החדר וברנדה נגררה אחריהן בפרצוף מבויש, אבי ואימי הפציצו אותי בשאלות, אך לי הי רק שאלה אחת. פניתי לברנדה "האם תינשאי לי?" שאלתי במבט מלא אהבה, פניה אורו, "כן!" אמרה,
"כן!!!!"
סוף
מקווה שאהבתם זה ספיישל מאה שבים עוקבים וחמישים יצירות!
אני דיי בטוחה שלא קראתם את כולו...חחח
זה לא מסוג הסיפורים שאני אוהבת אבל לא נורא!
תיכתבו בתגובות אם אהבתם!
הסיפור מראה כמה חשוב הרגשות שלנו! |
|
