|
מרינט: החתולה שרצתה לנגן על פסנתר - לכתב אורח
|
20/08/2020 |
פרק 1 - החלום
----------------------
הפסנתר הגדול והשחור עמד במרכז האולם, על במה קטנה. רעדתי מפחד, אך בליבי שמחתי, על ההזדמנות שניתנה לי, לנגן פני קהל. ניגשתי לאט אל הפסנתר, טיפסתי על הכיסא והתיישבתי כשגפיי הקדמיות היו מונחות על הקלידים. עצמתי עיניים ונשמתי נשימה עמוקה. פתחתי את מחברת התווים אשר הייתה תלויה מעל הפסנתר. הקהל שתק ואני התרגשתי מאוד. לקחתי את כל ההתרגשות שהייתה בי, והתרכזתי בלנגן. התחלתי לנגן, והקהל ההמום שתק כדי לשמוע אותי מנגנת. כשסיימתי התיישרתי לכיוון הקהל וקדתי קידה. הקהל קם על רגליו, ומחא כפיים חזקות שהדהדו ברחבי האולם. כולם חזרו להתיישב, ואני ירדתי מהבמה. הרגשתי כל כך טוב עם עצמי אך לאט לאט הרגשתי משהו נוחת על ראשי, כמו טיפות גשם קטנות. הסתכלתי למעלה, אך לא ראיתי שום דבר. לאט לאט פקחתי עיניים וראיתי את ידה של אמילי מלטפת את ראשי. "מרינט, מרינט קומי" שמעתי אותה מדברת עליי. הבנתי שאני בבית. לכל מי שעדיין לא הבין, אני מרינט, ואני החתולה של אמילי. לאמילי אין אבא, ולה ולאימה יש חוב בבנק. מכנה אמילי... אך לי יש בעיה קצת יותר גדולה. כל לילה אני חולמת את אותו החלום: אני מנגנת על פסנתר לפני קהל גדול. אך מה הטעם? הרי אני בסך הכל חתולה. זה לא שחתולים יכולים לנגן על פסנתר...
פרק 2 - המורה לפסנתר
-------------------------------
אמילי ישבה על הספה וראתה טלוויזיה. קפצתי על הרגליים שלה, והיא ליטפה אותי בראש, כמו שאני אוהבת. לפתע נשמע צלצול פעמון ואמא של אמילי ניגשה לפתוח את הדלת. בדלת עמדה מישהי מבוגרת עם קלסר לבן קטן בידיה. היו לה משקפיים והיא חייכה חיוך רחב. "שלום, רות" אמרה אמא של אמילי אל רות. "שלום גם לך, מאיה" אמרה רות למאיה, אמא של אמילי. "אני כאן בקשר לבת שלך, אמילי?" אמרה רות. "כן היא כאן, רואה טלוויזיה" ענתה לה מאיה. רות התקרבה לעבר אמילי, התכופפה אליה ושאלה בקול חביב: "את אמילי, נכון?". "כן, אני אמילי, מי את?" שאלה אמילי והיא רעדה מעט. "אני רות, המורה שלך לפסנתר" היא ענתה. "פסנתר?" אמרה אמילי והסתכלה על מאיה. "אמילי, את זוכרת שאמרת לי ששאת רוצה ללמוד לנגן בפסנתר?" שאלה אותה מאיה. "כן" ענתה אמילי. "אז מצאתי לך מורה לפסנתר. היא ממש נחמדה, ושמעתי עליה המלצות טובות מאוד" אמרה מאיה. "באמת?" שאלה אמילי מופתעת. מאיה הנהנה. "תודה, תודה, תודה!" אמרה אמילי לאמה ורצה לחבק אותה. שיעורי פסנתר? זאת ההזדמנות שלי! אם אוכל ללמוד ביחד עם אמילי, אצטרך רק להשיג פסנתר כדי להגשים את החלום שלי! חשבתי. קפצתי מהספה אל רות והיא הרימה אותי וחיבקה אותי. סוף סוף, חשבתי לי, אוכל לנגן על פסנתר. החלום שלי עומד להתגשם! וחוץ מזה, מה יכול להיות כל כך קשה בלנגן על פסנתר?...
פרק 3 - השיעור הראשון
-------------------------------
רות התיישבה ליד הפסנתר, פתחה את מחברת התווים, כמו בחלומי, והתחילה לנגן. היא ניגנה כל כך יפה, וזה פשוט החלום שלי לדעת לנגן ככה. כשסיימה, קמה מהכיסא ואמילי התיישבה בו. "אוקי, שיעור ראשון. אנחנו הולכות ללמוד את שמות התווים, ואיפה הם ממוקמים בפסנתר" אמרה רות לאמילי. אמילי הנהנה, מחכה שתתחיל. קפצתי על הספה, קרוב לפסנתר, כדי שאוכל לראות והקשבתי. "דו, רה, מי, פה, סול, לה, סי ודו, אלו התווים שאיתם תנגני" אמרה רות. אמילי ניגנה את כל התווים בצורה מושלמת ואני המשכתי להסתכל עליה. "יפה מאוד! זאת התחלה לא רעה למישהי שרק מתחילה לנגן בפסנתר!" אמרה רות לאמילי. "תודה" אמרה אמילי והסמיקה קצת. " להביא לך משהו לשתות?" שאלה מאיה את רות. "כן, תביאי לי מים, בבקשה" אמרה רות והתיישבה על הספה. "בבקשה" מאיה הגישה לרות את המים. "מה נעשה עכשיו?" שאלה אמילי נרגשת. "עכשיו אנחנו נלמד לנגן קטע קצר מהשיר "כד קטן" אמרה רות. "יאיי! אוכל לנגן אותו לפני משפחתי מחר בערב חנוכה!" אמרה אמילי בהתרגשות. רות חייכה אליה. ישר היא זיהתה את הכישרון שלה. כשהגיעה השעה של רות ללכת היא נפרדה מאמילי, אמרה לה יפה שלום והלכה. "נו, היה כיף?" שאלה מאיה את אמילי. "מאוד! אני לא יכולה לחכות לשיעור הבא!" אמרה אמילי. הרגשתי בדיוק אותו דבר - גם אני לא יכולתי לחכות שיגיע השיעור הבא :)
פרק 4 - על הזדמנות לא מוותרים!
-------------------------------------------
השיעור הבא הגיע, ואני כהרגלי, עליתי על הספה וצפיתי בהן. עבר שבוע, עבר חודש ואמילי כבר ניגנה שותף! לי עוד לא הייתה הזדמנות לנסות לנגן על הפסנתר, אך את החומר עצמו ידעתי. ולכן החלטתי שכשאמילי תלך לישון צהריים, ואמה לא תהיה בבית אנסה לנגן על הפסנתר. הגיע השעה שתיים וחצי. אמא של אמילי יצאה לקניות ואמילי הלכה לישון צהריים. זאת הייתה ההזדמנות שלי לנגן על פסנתר. נמתחתי לאחור וזינקתי לעבר הכיסא. פתחתי את מחברת התווים של אמילי, והנחתי אותה על מכסה הפסנתר. לפתע המחשבה על כך שאמילי יכולה להתעורר, ושאמה יכולה לחזור מקניות הפחידה אותי מאוד! חשבתי אם לוותר על ההזדמנות, או לנגן בכל זאת. החלטתי שאם כבר יש לי הזדמנות לנסות, אנצל אותה. עצמתי עיניים, נשמתי עמוק, הסתכלתי על התווים, התרכזתי והתחלתי לנגן. כשניגנתי הרגשתי משוחררת, מין תחושה כזאת של חופש. זה היה כיף ומרגיע מאוד. התחלתי לשמוע צעדים מכיוון חדר המדרגות. סגרתי את מחברת התווים, החזרתי אותה לאיפה שהיא הייתה וברחתי בריצה. אמא של אמילי נכנסה עם שקיות בידה. היא הניחה אותן על הרצפה והלכה לחדר של אמילי. היא התיישבה על מיטתה, ליטפה את אמילי ואמרה: "אמילי, הגיע הזמן להתעורר". אמילי התעוררה לאט לאט והלכה לכיוון הסלון. "אמא מה את מכינה לארוחת הערב?" שאלה אמילי את מאיה. "בורקסים בתנור" ענתה מאיה. בינתיים אני ישבתי וחשבתי איזה כיף היה לנגן על פסנתר. כל כך רציתי לנגן שוב... למחרת באותה השעה בדיוק עליתי על הפסנתר וניגנתי שוב. אך הפעם מרוב שנהניתי, לא שמעתי את קולות הצעדים של מאיה בחדר המדרגות. מאיה נכנסה הביתה והסלים נפלו מידיה. היא לא האמינה למראה עיניה. חתולה, מנגנת על פסנתר! הבטתי לאחור ושמתי לב שמאיה בבית. מה אעשה?
פרק 5 - הגילוי
---------------------
מרוב פחד לא ידעתי מה לעשות. ברחתי מהמקום ונכנסתי אל מתחת לספה, כדי שלא יוכלו לראות אותי. מאיה התכופפה והביטה מתחת לספה. היא הסתכלה עליי במבט מוזר. היא התרוממה והלכה להעיר את אמילי. "אמילי, קומי!" היא אמרה במהירות. "מה, מה קרה?" שאלה אמילי עייפה. "ראיתי את מרינט מנגנת, על הפסנתר!" אמרה מאיה מהר מאוד. "מה? אמא שוב הלכת מתוך שינה?" שאלה אמילי את מאיה כמובן מעליו. "לא! אני נכנסתי הבייתה וראיתי אותה מנגנת!" היא אמרה. "תני לי לראות" אמרה אמילי וקמה מהמיטה. היא התכופפה מתחת לספה וראתה אותי. היא הוציאה אותי מתחת לספה, הרימה אותי והושיבה אותי על הכיסא של הפסנתר. "מרינט, אמא שלי אומרת שאת יודעת לנגן בפסנתר. אם את באמת יודעת לנגן, תנגני, בבקשה" אמרה אליי אמילי. ישבתי על הכיסא ופשוט הבטתי בה. אך החלטתי שאם כבר עלו עליי, אין לי מה להסתיר. "את רואה?" אמרה אמילי למאיה. לפתע היא הסתובבה למשמע המנגינה, והדבר הראשון שראתה היה אותי מנגנת על הפסנתר. "אני לא מאמינה! יש לנו חתולה כישרונית בבית!" אמרה אמילי בהתלהבות ומאיה נאלצה להסכים. הן חייכו וכל כך שמחו. אך אני שמחתי עוד יותר. שמחתי מכך שאין לי יותר מה להסתיר. ומי יודע, אולי הן יעזרו לי להגשים את החלום שלי...
פרק 6 - המודעה
------------------------
יום אחד, בדרך הביתה חזרה מבית הספר, ראתה אמילי בלוח המודעות, מודעה על תחרות כישרונות:
" כל הרוצה להשתתף בתחרות הכישרונות הארצית מוזמן!
הפרטים:
תאריך: יום ראשון ה - 31.6
שעה: 12:30
מיקום: תיאטרון "הבמה"
לא יתקיימו לימודים באותו יום
הזוכה במקום הראשון זוכה ב - 10,000 שקל!
כך ששווה להשתתף!
מצפים לראותכם!"
אמילי חזרה הביתה נרגשת מתמיד והראתה למאיה את המודעה. "איזה יופי! תוכלי לנגן בפסנתר לפני כולם, ולבחון את הכישרון שלך!" אמרה לה מאיה. "כן! נוכל ככה לכסות גם על החוב מהבנק" אמרה אמילי ושתיהן התרגשו וחגגו. שמעתי את זה ומיד רצתי לסלון וקפצתי על אמילי. "גם מרינט יכולה להשתתף! היא מנגנת ממש יפה!" אמרה אמילי. "כן, אבל זאת אומרת שאו את תופיעי או מרינט" אמרה מאיה. "נכון" אמרה אמילי בפרצוף עצוב, והלכה לחדרה. אמילי נפלה על המיטה בידיים פרוסות וחשבה לעצמה: מה לעשות? לתת למרינט להופיע במקומי, או לממש את הכישרון שלי ולהופיע? יש לי רעיון! אמילי רצה לסלון ואמרה בהתרגשות "יש לי רעיון! אולי אני ומרינט נופיע יחד? זה נחשב נכון?". "כן! תוכלו להופיע יחד! אתן תהיו מעולות!" אמרה מאיה ושתיהן שמחו. שמעתי את החדשות המרעישות ושמחתי גם אני. מה יכול להיות יותר טוב מלנגן בפני כל הארץ עם אמילי? שום דבר :)
פרק 7 - חזרה גנרלית
----------------------------
מאז אמילי ואני התאמנו כל יום! כל יום כשאמילי חזרה מבית הספר היא הניחה את התיק על הרצפה התיישבה על הפסנתר ואני ישבתי לידה. כל הזמן ניגנו וזה היה כל כך כיף! אתם מתארים לעצמכם איזה מוזיקה יוצאת מארבע ידיים?! זה היה מטורף! בכל מקרה, יום לפני המופע הייתה החזרה הגנרלית. אני ואמילי הגענו לתיאטרון, והלכנו למאחורי הקלעים. שאלו את אמילי בכניסה: "מה מטרת הביקור?". "חזרה גנרלית למופע הכישרונות" ענתה אמילי. "שם ונושא" אמר האיש. "אמילי ומרינט, ניגון בפסנתר" ענתה לו אמילי. הוא פתח את הדלת ונתן לה להיכנס. התיאטרון היה גדול מאוד. כשנכנסנו כל מה שראינו היו מלא ילדים עם הדברים איתם הם מופיעים. הקירות היו לבנים ובפינת החדר הגדול עמד פסנתר שחור וגדול. היה עליו פתק והיה כתוב בו: "אמילי ומרינט, ניגון בפסנתר". אמילי הבינה שזה הפסנתר שלנו וניגשה אליו. אני בינתיים הלכתי לכיוון אחר. ראיתי דלת גדולה ושחורה. פתחתי אותה בזהירות ואז ראיתי חדר קצת יותר גדול שהרצפה שלו הייתה חומה ואחד הקירות היה בצבע אדום. ניגשתי את הקיר האדום ואז גיליתי שזה לא קיר, זה הווילון האדום! הזזתי אותו ואז ראיתי חדר ענק! זה היה האולם! כיסאות נמתחו מקצה לקצה בצורה אלכסונית, שתי דלתות עמדו בצידי האולם ומצידי שורות הכיסאות היו מדרגות ארוכות שמובילות עד למעלה. התרגשתי כל כך וחזרתי לאמילי. היא חיכתה לי ליד הפסנתר והופתעתי לגלות שהיה ליד הכיסא של אמילי כיסא קטן - קטן, בדיוק בשבילי. התיישבתי בכיסא הקטן, אמילי בגדול והתחלנו לנגן. השעה הייתה שש בערב כסיימנו את החזרה, ואני כל כך התרגשתי לקראת מחר. לא ידעתי למה לצפות, אבל דבר אחד ידעתי: הלילה, זה יהיה הלילה האחרון שלי בתור חתולה רגילה. כי אחרי הלילה הזה, אני יהיה חתולה שיודעת לנגן בפסנתר.
פרק 8 - פחד קהל
------------------------
הגיע היום! היום זה היום של מופע הכישרונות! ואני כל כך לחוצה! הגענו לתיאטרון 3 שעות לפני שהמופע מתחיל, ועשינו עוד חזרות אחרונות. ככל שהזמן עבר יותר מהר, ככה יותר נלחצתי. אבל אמילי נשארה רגועה. איך היא יכולה להיות רגועה כשהיום בערב אנחנו מופיעות? מול 300 איש! לאט לאט התחיל להחשיך, והאולם התחיל להתמלא. כולם כבר התיישבו, הווילון האדום נפתח והמופע התחיל. "שלום לכולם!" אמר הקרוז. "אתם מוכנים לראות ילדים כישרוניים?" הוא שאל את הקהל וכולם ענו לו במחיאות כפיים. "ראשונה תופיע מיקה, שתשיר לנו את השיר 'מתנות קטנות". הוא המשיך וכמעט כולם כבר הופיעו! אמילי התחילה להשתעל. היא לא הרגישה טוב. פחדתי שיקרה לה משהו, ומסתבר שהיא פשוט חטפה חום. "ואחרונה תופיע מרינט, שתנגן לנו על הפסנתר!" אמר הקרוז וכולם מחאו כפיים. כששמעתי שהוא אמר שרק אני מופיעה, בלי אמילי, נורא נלחצתי. אך הקהל חיכה. הלכתי לאט לעבר מושב הפסנתר, התיישבתי עליו, ופחדתי! ממש פחדתי! רק עכשיו שמתי לב שיש לי את הדבר הכי נורא בעולם: יש לי פחד קהל!
פרק 9 - וולפגנג אמדאוס מוצרט
----------------------------------------
התחלתי להזיע. מה ידע שחתולים יכולים להזיע? אמרתי לעצמי שאם אני פשוט אשב ולא אנגן, הקהל ממש יתאכזב. ולא רציתי לאכזב את מאיה ואמילי, אז פשוט ניגנתי. ניגנתי הרבה יותר טוב מבחזרות! כל הקהל התלווה עלי במחיאות כפיים, ואני ממש נהניתי מההופעה. בסופו של דבר ירדתי מהפסנתר וקדתי קידה. כולם הריעו בתשואות רמות וכל כך אהבו אותי! הלכתי למאחורי הקלעים וכולם כבר עזבו את האולם. מאיה ואמילי רצו אליי ואמרו לי שהייתי נהדרת! אבל אז ניכנס אל מאחורי הקלעים מישהו שלא ציפיתי שיכנס. הוא היה לבוש בחליפה כחול כצבע שמיי הלילה, עם מכנסיים בצבע בורדו קהה ושארו היה אסוף בפקעת מתולתלת לראשו. אמילי ומאיה התלהבו מאוד וממש הופתעו ממי שזה היה. לא הבנתי מי זה, עד שהוא הציג את עצמו. "שלום לכן, אני וולפגנג אמדאוס מוצרט" הוא אמר. "מוצרט! איזה כבוד! מה מביא אותך אלינו?" אמרה מאיה נרגשת. "ראיתי את החתולה שלכן ואני חייב להודות שהיא ממש מוכשרת" הוא אמר. כל כך התרגשתי מזה שמוצרט אהב את איך שאני מנגנת! "אם קצת כיוון, היא יכולה אפילו להיות מלחינה אמיתית" הוא המשיך. התרגשתי עכשיו עוד יותר! הייתי רוצה לעבוד איתה קצת" הוא אמר לבסוף. כמובן שמאיה ואמילי הסכימו ואני ומוצרט מיד התחלנו לעבוד. לא עברו פחות משבועיים ואני ומוצרט הלחנו יותר מ - 30 סוגים שונים של מנגינות! כולן התפרסמו בכל רחבי העולם, ועד מהרה בכל מקום שהלכתי בו ידעו את שמי! הייתי מפורסמת בתור "מרינט החתולה" אבל כולם קראו לי מרי. שמי הופיעה על כרזות, בעיתון, אפילו כמה רחובות נקראו על שמי! מאז אני מופיעה בכל מקום שאני רק יכולה. אז בפעם הבאה שמישהו אומר לכם שאתם לא יכולים להגשים את החלום שלכם, תגידו לו את המשפט הזה: מי אמר שחלומות לא יכולים להתגשם? |
|
