|
סיפור ללא שם
|
14/10/2020 |
פרק ראשון:
בוקר צונן מקבל את פני כשאני יוצא מהבית לכיוון היער שהתכסה כבר שלכת.
אבי מת לכן אני זה שחוטב עצים בשביל שתהיה לנו אש בחורף, למרות שאני רק בן 14. גם אחותי ג'ין בת ה12, עובדת קשה. היא עוזרת בבית חולים בכפר ועל כך היא מרוויחה קצת כסף, היא דואגת לקנות ולהכין אוכל, לנקות את הבית ואפילו לכבס אם היא מספיקה. אימא לא נמצאת אתנו, פעם היא הייתה רופאה אבל עכשיו היא שוכבת במיטה, לא בגלל מחלה פיזית אלא, בגלל דיכאון. היא אף פעם לא יוצאת מהחדר.
עברה יותר מחצי שנה מאז שאבא טבע במערבולת בים תוך כדי שהציל את היידי הילדה של חבר שלו, אבל אימא לא התאוששה מי זה. אני יודע שאסור לי לכעוס עליה אבל גם אנחנו עברנו את זה ועכשיו אנחנו זקוקים לה וצריכים כסף והיא שוכבת במיטה.
אני נושם נשימה עמוקה ונושף כדי להתחמם מהבל פי. אחר כך אני לוקח את הגרזן ומתחיל לכרות את העץ. זה לא קל אבל ככה לפחות אני מרגיש שחם לי.
כשאני מסיים, כבר צהריים. זעה ניגרת על גופי, שלפוחיות מכסות את ידי ואני די בטוח שגם פני אדומים מהמאמץ.
הבית שלנו בקצה הכפר כך שאין לי דרך ארוכה לסחוב את בולי העץ למרות שזה נראה לי הרבה כשהעצים מכבידים עלי.
אני מגיע הביתה, אחותי עוד לא חזרה, וזה מוזר כי היא מסיימת את העבודה בשתיים עשרה. אני עוד לא דואג, אולי היה מקרה חמור בבית חולים או שאולי לקח לה הרבה זמן לעשות קניות. אבל אני רעב ואני יודע שאין מה למה לחפש במקרר כי הוא גם ככה יהיה ריק אז אני מחכה.
עוברות שעה, שעתיים... כשהשעה חמש בערך מגיעה אני מחליט ללכת לבית חולים אבל קודם אני רוצה לבדוק מה שלום אימא.
הדלת חורקת קלות כשהיא משתפשפת ברצפה, אני פותח אותה לרווחה.
תחילה אני רואה רק חושך. אבל אז אני מגלה שהחדר ריק.
תשמעו, אין לי כותרת טובה וגם ההמשך די תקוע אז אם באלכם שאני יעשה פרק שני תתכתבו לי בתגובות ואולי אני ימשיך:)
|
|
מוקדש
ל מוקדשל:ללי89891החברההקוליתשליוכמובןשלכולם:) | |
|
|
