|
סיפור לכתב אורח- חברו הטוב ביותר של האדם
|
25/10/2020 |
לפני יומיים, אימצתי כלב.
גור קטן וחמוד, שכמותו לא ראיתי מעולם.
קראתי לו פאפי, באנגלית פירושו גור.
תמיד חלמתי על כלב. אבי היה בעד להכניס כלב הביתה, אבל אמי לא.
היא אמרה שהכלב יעשה פיפי בכל מקום, וינבח בלילה, ויצטרך לצאת לטיול מוקדם בבוקר. אבל אני הבטחתי לה שאהיה אחראי, שתיתן לי לפחות שבועיים לנסות.
אמא הסכימה להצעה. נסענו לחולון, חיפשנו גורים שנולדו, אבל לא מצאנו. הם כולם כבר אומצו. עד שראיתי גור אחד קטנטן, עם פרווה יפהפה, בצבע שחור ולבן. עיינו נראו עצובות. אמרתי לאמי: "תראי אמא, תראי איזה גור חמוד ויפה. ותראי את עיינו, כמה הן עצובות. חייב לאמץ אותו, מי יודע אילו בעלים הוא יקבל במקומנו? בבקשה אמא." אמא הסתכלה עליי ואמרה: "אתה מחליט חמוד שלי, ואתה צודק. אנחנו צריכים לאמץ אותו."
קפצתי מרוב שמחה, ניגשתי אל הכלבלב ולקחתי אותו בשתי ידי.
הכלבלב ליקק אותי ושמח. בדרך הביתה, הכלבלב נרדם עליי, אמא צילמה אותנו וחייכה. כשהגענו הביתה, הכלבלב כל כך שמח. הוא ראה את כל הדברים שקנינו לו. הוא נגע בכדור הוורדרד, והתחיל לשחק בו. יצאתי איתו לגינה, וזרקתי לו את הכדור. היומיים האלה היו הימים הכי טובים בחיי.
ככל שעברו הימים, פאפי גדל וגדל. השם פאפי כבר לא התאים לו יותר. הוא כבר לא היה גור יותר. עברו שלוש שנים, אני כבר בן 15. אבל פאפי שינה את חיי. אך יום אחד, פאפי התחיל להשתעל, ולהשתעל. לקחנו אותו לווטרינר. אמרו לנו שפאפי כבר זקן, והוא יכול למות בקרוב. כשמעתי את המילה "למות", התחלתי לבכות. בכיתי, בכיתי וחיבקתי את פאפי. נכון שאני כבר לא ילד קטן, אבל לא רציתי שפאפי יעזוב אותי. "אמא, אני לא רוצה שהוא ימות, בבקשה" אמרתי לאמי. "אני מצטערת דני שלי, פאפי כבר זקן. הזקנה היא חלק מחיינו. פאפי אף פעם לא יעזוב אותך, גם כשימות הוא יישאר בליבך." אמא ניסתה להרגיע אותי, אבל המילים האלה רק העציבו אותי יותר ויותר. כל הדרך הביתה, ירדו לי דמעות. פאפי ראה שאני עצוב, והוא הסתכל עליי במבט עצוב. השבוע חלף במהרה, אבל מחשבותיי על פאפי לא פסקו. לא רציתי ללמוד, לא רציתי להיפגש עם חבריי, לא היה לי אפילו חשק לאכול או לראות טלוויזיה. כל מה שרציתי זה שפאפי לא ימות. את כל זמני פיניתי לפאפי שאני כל אוהב.
"פאפי" אמרתי: "אל תעזוב אותי. בבקשה. אתה כל חיי. לא יהיה לי כלב כמוך לעולם. אתה כמו אח שמעולם לא היה לי. אל תעזוב אותי, בבקשה!"
פרצתי בבכי. פאפי ליקק אותי ושם את כפות ידיו על רגליי. כל לילה, פאפי ישן איתי. מאז שהיה גור קטן. חשבתי לעצמי: "מה יקרה כשהוא ימות? מי ישן איתי? הוא יהיה לי חסר כל כך."
עוד שבוע חלף, ומאז שביקרנו אצל הווטרינר, עבר כבר חודש וחצי. המצב של פאפי הדרדר והדרדר.
כבר לא היו לי דמעות לבכות מרוב שבכיתי כל כך הרבה. לא ישנתי בלילה בכלל. נתתי לפאפי לישון במיטתי, שארגיש אותו כשימות. כל הזמן. קמתי בבוקר, והתארגנתי לבית הספר. פאפי עוד ישן. ליטפתי אותו ואמרתי: "ניפגש בצהריים חבר קטן". הלכתי לדרכי וסגרתי את הדלת. אמא כבר הלכה לעבודה, ואבא יצא ביחד איתי. יום הלימודים הסתיים. הוריי עוד לא סיימו לעבוד. הגעתי לבד הביתה. הבית היה שקט מאוד. פאפי עוד ישן. בדרך כלל כשאני נכנס הביתה, הוא מחכה ליד הדלת. היום זה לא קרה. הנחתי שהוא בטח עייף. הוא כבר הרי זקן. מזגתי לו אוכל בקערית שלו ומילאתי לו מים. הנחתי לו על הרצפה. חיכיתי שיתעורר אבל הוא לא קם. "פאפי, תתעורר אתה צריך לאכול". הבנתי שמשהו פה לא בסדר. הלכתי להביא את החטיף האהוב עליו. פתחתי אותו, קירבתי אותו לפאפי ואמרתי: "פאפי הנה החטיף שלך, שאתה כל כך אוהב. פאפי קום." קראתי לו וקראתי לו אך הוא לא קם. התחלתי לבכות ולבכות: "פאפי! תתעורר, פאפי! אל תעזוב אותי בבקשה! פאפי!" אמא נכנסה הביתה, ושמעה את הבכי שלי. היא נכנסה ולא אמרה מילה, היא הבינה לבדה. "פאפי! פאפי קום! פאפי! אל תעזוב אותי פאפי! פאפי בבקשה, פאפי!" הייתי כה נסער. חשבתי רק על פאפי. "דני שלי, אני מצטערת." אמא אמרה והזילה דמעה. "פאפי מת אמא, הוא מת." אמרתי, ואמא ענתה וחיבקה אותי: "אני יודעת חמוד שלי, אני יודעת" בכיתי את כל חיי. כמו שלא בכיתי מעולם. חיבקתי את פאפי. חיבקתי אותו וקיוויתי הוא שומע אותי. "פאפי, היית חלק כה גדול מחיי. בחיים לא אשכח אותך פאפי, בחיים.
|
|
מוקדש
לכל המיקמקים | |
|
|
