|
סיפור לכתב אורח-החלום פרקים 7-8
|
09/11/2020 |
פרק 7-הנקמה הלא כל כך מוצלחת
אני ומייה היינו מרותקות.
ואמא של ליהי החליטה שאם נלך לבית הספר אנחנו נוכל לדבר אם החברות ולשחק וזה בדיוק מה שלא עושים כשמרותקים.
בגלל זה אני ומייה לא הולכות לבית הספר.
כמו שאמרתי אמא של ליהי משפיעה לא טוב על אבא של מייה, אפילו שהוא אף פעם לא היה כזה נחמד, אבל עכשיו הוא היה ממש רשע.
מייה היתה צריכה גם למחוק את הסרטון מיוטיוב, היא מחקה אבל היה לסרטון כל כך הרבה שיתופים שעכשיו הסרטון הופיע במלא קבוצות ווצאפ.
כולם ניסו לחקות את הסרטון של ליהי, אבל כמובן שום דבר לא היה דומה לסרטון המקורי.
בהמשך השבוע לי ולמייה חיכו הפתעות מאד מוזרות.
למשל, היה על אחד מהכיסאות משחת שיניים שהיינו כנראה אמורות לשבת על זה וליהי תצלום אותנו.
ידענו שזאת ליהי בגלל שהיא לא הייתה בשולחן, גם אמא שלה לא הייתה.
אני ומייה החלטנו להתחכם איתן, התיישבנו בשני הכיסאות שלא היה עליהם משחת שיניים .
ואז לא היה לליהי ולאמא שלה איפה לשבת חוץ מהמקומות עם משחת השיניים.
ככה שבזמן שהן ניסו למתוח אותנו, הן אלא שקיבלו בראש, או יותר נכון ברגליים.
הן שמו סבון על הרצפה של החדר שלנו, אבל מה שהן לא לקחו בחשבון זה שאי אפשר להחליק עם נעלי ספורט, אז אני ומייה לא החלקנו.
אחריי זה ראינו שהם בודקות את המקום בלי נעליי ספורט.
אני מניחה שאתם כבר יודעים מה קרה להן.
ואם עדיין לא הבנתם ליהי נקעה את הקרסול ואמא שלה את היד.
הריתוק הזה היה טוב בשבילי, היה לי הרבה זמן לחקור את העניין עם אמא של ליהי ואבא של מייה.
כבר ידעתי שליהי היא זאת שבגללה אני עם גבס אבל מייה עדיין לא הייתה בטוחה, היא העדיפה להמשיך לחקור את זה.
אני ומייה הלכנו לבית העץ וניסינו להבין מי עוד יכולה לעשות את זה חוץ מליהי.
עד שפתאום ליהי נכנסה לבית העץ.
"אני רוצה לעזור לכן" היא אמרה והתיישבה במקום הפנוי "אני יודעת שאתן חושבות שאני עשיתי את מה שקרה לך אבל זה לא נכון"
"אז מי זה עוד יכול להיות?" שאלה אותה מייה ונעצה בה מבט זועם.
"זה לא אני לא רות ולא אמה" אמרה ליהי "אומנם לא הלכנו לשירותים אבל..."
"אז איפה הייתן?" שאלתי.
"הלכנו להביא סרטים" אמרה ליהי כאילו זה מובן מאליו "אני הייתי אמורה לרקוד עם סרטים"
"זה נכון" אמרה מייה "ראיתי את הסרטים ביד שלך ושל אמה כשנפצעת"
"אז את לא עשית את זה" אמרתי "אז מי כן?"
פרק 8-האמת הקשה ביותר
כל השבוע אני מייה וליהי חשבנו מי זה יכול להיות?
מי ירצה לפצוע אותי?
מי ירצה שאני יכשל?
מי עד כדי כך רע בשביל לעשות את זה?
בנוסף לחקירה הזאת אני וליהי ניסינו להבין למה פתאום אמא של ליהי ואבא של מייה ביחד.
הייתי צריכה את ליהי איתי כי היא יודעת הכי טוב על אמא שלה, מייה לא רצתה לעזור לנו בזה, היא העדיפה לחקור את מה שקרה לי.
"אני חושבת" מייה אמרה "שכדי לדעת מה עשה לך את זה צריך לחזור לסטודיו"
אני וליהי הנהנו.
הריתוק שלי ושל מייה נגמר אז רצינו בצהריים ללכת לסטודיו, אבל מי יקח אותנו?
אבא של מייה עסוק בעבודה, אמא של ליהי לעולם לא תעזור לי או למייה, אז מי כן?
"מה אם אמא שלך?" שאלה ליהי "היא בטח תסכים לקחת אותנו"
"כן נכון" אמרה מייה הוציאה את הטלפון מכיסה "אני יתקשר אליה"
מייה התקשרה אל אמא שלה והלכה הצידה.
אני וליהי בנתיים דיברנו בנינו.
"אני מצטערת על מה שעשינו לך" אמרתי לה.
"אני מצטערת שאני אף פעם לא הייתי נחמדה אלייך"
ליהי חיבקה אותי ואני חיבקתי אותה.
"היא מדברת הרבה זמן" אמרתי לליהי "אני ילך למסור דש לאמא שלה"
הלכתי לכיוונה של מייה לקחתי לה את הטלפון מהיד ואמרתי לטלפון.
"היי אמא של מייה, זאת לילה" אמרתי ולא שמעתי תשובה "רציתי למסור לך דש" אמרתי לטלפון שממנו לא נשמע שום צליל.
לקחתי את הטלפון והסתכלתי עליו, הוא בכלל היה מחובה.
"מייה?" שאלתי את מייה.
"אני צריכה לספר לכן משהו" אמרה מייה וסימנה לי להתיישב ליד ליהי.
מסתבר שאמא של מייה מתה אחריי שהיא שמעה שאבא של מייה עזב אותה.
לא היה לה כסף לכלום אז היא הפכה להיות הומלסית והיא מתה.
"לא רציתי לספר לכן כי לא רציתי שתנחמו אותי" היא אמרה והשפילה את מבטה.
מייה אף פעם לא אהבה שניחמו אותה.
גם כשהארנב שלה מת, היא לא קברה אותו, היא לא עשתה לו הלוויה כמו שאני עשיתי למולי הדג שלי.
אני יכולתי להבין אותה וכנראה שגם ליהי כי היא פשוט שתקה.
"אז אף אחד לא יוכל לקחת אותנו" אמרה מייה.
"לא נורא" אמרה ליהי "העיקר שסיפרת לנו את האמת"
אני וליהי חיבקנו את מייה והיא חיבקה אותנו. |
|
