סיפור לכתב אורח-החלום פרקים 9-10
|
11/11/2020 |
פרק 9-ההברזה ניסינו למצוא מישהו שיקח אותנו לסטודיו. לא היו לנו חזרות בסטודיו כי מאז מה שקרה לי כל ההורים חשבו שהסטודיו מסוכן, בגלל זה אבא של מייה ואמא של ליהי לא מסכימים להן להיות בחוג ריקוד. ליהי אומרת שגם ההורים של אמה ורות לא מסכימים להן. זואי גם אמרה לנו שההורים שלה שמעו על מה שקרה לי אפילו שהם בחול. אני לא יכולתי גם ככה לרקוד. אז המאמנת ביטלה את כל החוג, אף אחד לא רוצה להיות בחוג שילדה שברה את הרגל בו. ליהי ניסתה לבדוק עם אמא שלה מסכימה לקחת אותנו. היא הלכה לסלון שלשם הלכה אמא שלה. תוך חצי שעה היא חזרה לבית העץ עם חיוך גדול על הפנים. "היא מסכימה לקחת אותנו!" אמה ליהי בהתלהבות יתר "מחר היא תיקח אותנו לסטודיו" שלושתנו הלכנו לישון בשמחה גדולה, שמחר אולי נדע מי עשה לי את השבר. בבוקר חיכינו לאמא של ליהי מחוץ לבית. אבל היא לא הגיעה. חיכינו עשר דקות והיא עדיין לא הגיעה. חיכינו חצי שעה והיא עדיין לא הגיעה. חיכינו ארבעים וחמש דקות והיא עדיין לא הגיעה. חיכינו שעה שלמה וסוף סוף מישהו הגיעה. אבא של מייה הגיעה. הוא עמד ללכת לעבודה עד שהבחין בנו. "הנה אתן" הוא אמר והושיט לנו חתיכת נייר "אמא שלך ביקשה שאתן לכם את זה" מייה לקחה את הנייר וקראה אותו לעצמה, גם אני וליהי קראנו. 'ליהי ברבור מתוק ויפה שלי, ועוד שתי בנות מאד, אתן יודעות. לצערי ושמחתי הרבה קבעתי אתמול פגישה היום בבוקר עד הערב ככה שאני לא יכולה לקחת אתכן. תצטרכו למצוא מישהו אחר, יום טוב ברבור ושתיכן.' היא לא תיקח אותנו, זה ישאר תעלומה, אולי לנצח. "ומה שמזכיר לי" אמר אבא של מייה "יש מישהי שרוצה לראותך לילה" אישה גבוהה עם שיער בלונדיני ועם עיניים חומות התקדמה לעברנו. "שלום לילה" היא אמרה "הרבה זמן לא התראינו" לאישה היה שיער ארוך מאד שנאסף בקוקו, היה לה שמלה קצרה ושחורה, הנעליים שלה היו גם כן שחורות ואני לא יתפלא אם היא סטייליסטית כי היא יודעת להתאים בגדים. היא התקרבה אליי ושמתי לב שהיא מאד דומה לתמונות של... "אמא?" אמרתי. פרק 10-הגילוי הנורא מכל "חמודה שלי" היא אמרה וחיבקה אותי "כל כך התגעגעתי אלייך" היא אמרה את זה וראיתי שהעיניים שלה נוצצות מדמעות. "אבל אחריי כל השנים האלה" אמרתי לה "למה ברחת?" "לא הייתה לי ברירה" היא אמרה "לא רציתי שתיפגעי ממנה" "ממי?" שאלתי אותה. "אני מציעה שנשב איפשהו" היא אמרה ומייה הובילה אותנו אל הסלון. "זה הסלון" אמרה מייה והתקרבה אל הדלת "אני ישאיר אתכן לבד" היא אמרה ויתרה מהסלון. אמא שלי התיישבה על אחת הספות. "ממי אני יכולה להיפגע?" שאלתי אותה והתיישבתי לידה. "מנועה" היא אמר דקה והחזיקה את ידי "מנועה" היתה החברה הכי טובה שלי, היא היתה ילדה יפה נחמדה חכמה ורקדנית נהדרת, אבל יום אחד היא השתנתה, אחריי שההורים שלה התגרשו היא הפכה להיות קודרת, עצובה רעה..." "למה שהיא תפגע בי?" שאלתי אותה. "אני לא בטוחה אם את יודעת" היא אמרה לי וחייכה אליי "אבל פעם הייתי הרקדנית הטובה ביותר בחוג המחול שלי, כולן רצו להיות אני" חייכתי אליה, כי גם אני כמוה, הרקדנית הטובה ביותר בחוג המחול, או לפחות הייתי. "היא שברה את הרגל באימון האחרון לפני המופע הגדול, שבו היא יכלה להפוך לרקדנית המדהימה ביותר, היא חשבה שאני גרמתי לה ליפול" לא האמנתי, אומנם לא הכרתי את אמא שלי אבל ידעתי שאין סיכוי שהיא תעשה את זה. "היא רצתה להרוס לי את החיים כמו שהיא חשבה שהרסתי לה, אז היא התחילה לפגוע באנשים הכי קרובים אליי" "היא התחילה אם אבא" אמרתי והבנתי פתאום הכל. נועה רצתה לקחת מאמא שלי את הדברים החשובים ביותר בחיים שלה, היא התחילה עם אבא שלי כי אני עוד לא נולדתי. "אז יכול להיות שמי שגרם לי לשבור את הרגל" אמרתי והסתכלתי לה בעיניים "זאת נועה?" "היא כבר שינתה את השם שלה" היא אמרה וקמה מהספה "לדעתי קוראים לה סינל סירל..." "סיגל" "כן" היא אמרה וחייכה אליי "איך ידעת?" "זה השם של המאמנת שלי" אמרתי והסתכלתי עליה. "על מה את מדברת?" היא שאלה אותי וחזרה להתיישב לידי. "היא עשתה הכל" אמרתי "היא שמה משהו על הבמה בסטודיו כדי שאני יחליק ולא יוכל להתחרות בתחרות" "היא רצתה לגרום לך לאבד את מה שהיא איבדה" אמא שלי אמרה ודמעות זלגו מעיניה "אני כל כך מצטערת שבגללי אלא החיים שאת צריכה לקבל, רגל שבורה, אבא שמת, אמא שברחה, אלא לא החיים שמגיעים לך" "אבל הם החיים שלי" אמרתי "ואני לא מתחרטת עליהם" חיבקתי אותה הכי חזק שיכולתי. "לפני שנלך למשטרה" היא אמרה "אנחנו צריכות הוכחות" "אני בטוחה שמייה ליהי וזואי ישמחו לעזור לנו" אמרתי והתקרבתי לדלת "את באה? יש לנו עבודה לעשות" שתינו יצאנו מהסלון והלכנו אל מייה וליהי. |
|