|
חברות חדשות, חרם, ומה שביניהם - לכתב אורח
|
17/11/2020 |
~פרק ראשון: תכירו, אני אנה.~ קוראים לי אנה גולדמן. אני בת 12 ובכיתה ו'. אני אוהבת לצלם ואני די טובה בזה. זכיתי במקום השני בתחרות הארצית! אני גם מקובלת בכיתה. החברה הכי טובה של מלכת הכיתה/המשרתת שלה. ל"מלכת הכיתה", קוראים עדן. היא יפה, שיער שחור גלי ממש וארוך, עיניים ירוקות ועור כהה חלק. לי יש שיער חום בהיר חלק מאוג שמגיע לי עד המותניים ונהיה בהיר יותר למטה וכהה יותר למעלה. יש לי גם עור בהיר מנומש ועיניים כחולות כחולות. אין לי ממש אויבים, כמו שאמרתי, אני מקובלת. למרות שהייתי מעדיפה אויבים וחברה אמיתי על פני מה שיש לי עכשיו. ~פרק שני: ילדה חדשה.~ בבוקר, קצת אחרי תחילת השיעור, נכנסה ילדה חדשה לכיתה. המורה הציג אותה בתור "לי-אור יעקוב". היה לה שיער בלונדיני חלק סמיך בתספורת קארה מבולגנת ועור בהיר. העיניים שלה נראו כבויות. כאילו היא ממש עצובה. (הן היו בצבע אפור). "את מוזמנת לשבת ליד עדן." אמר המורה והצביע לכיוון עדן. עדן כאילו נרתעה מלי-אור כשהיא התיישבה לידה, וככה סימנה לכולם, 'היא תהיה מנודה'. ~פרק שלישי: רעיונות למסיבת פורים.~ פורים התקרב ובא, על מי אני עובדת. פורים התרחש חודש לאחר שלי-אור הצטרפה, לכן כבר בשיעור השני ביום שבו היא הגיעה לכיתה, התחלנו לחשוב על רעיונות. אני שתקתי, כהרגלי. "אולי אגדות?" הציעה לי-אור בהיסוס ובשקט, "זה יכול להיות כיף." "מה נראה לך? יא תינוקת!" צחקה עליה עדן. שתקתי. פחדתי לדבר. ראיתי את עינייה של לי-אור מתמלאות דמעות, שתקתי. צפיתי בה רצה החוצה, שתקתי. הרגשתי נורא. למה לא הלכתי אחריה? את האמת? פחדתי מעדן. לא רציתי להיות מנודה, חסרת חברים. ~פרק רביעי: החרם.~ מאז, עדן הכריזה חרם על לי-אור. לא מדברים איתה, שומרים על מרחק ממנה, צוחקים עליה, ואם לא צוחקים, אז מתעלמים. מי שידבר איתה, מוחרם. אני, פחדנית שכמותי, שתקתי. כל כך רציתי לקום, להגיד לעדן, "די! מספיק!" אבל לא הצלחתי. לי-אור ישבה בכיתה בהפסקות, שומעת מוזיקה באוזניות ומציירת או כותבת. היא ציירה מדהים! הסתכלתי. היא הייתה בוכה לפעמים. כשעדן ותום, "מלך ומלכת הכיתה", צעקו לה, "אפילו ההורים שלך בטח לא רוצים אותך!" או, "יא תינוקת, מה את עושה בכיתה ו' את אמורה להיות בגן!" זה היה מכוער, ואני עדיין שתקתי. יום אחד עדן חצתה גבול, ואני הצלחתי סוף סוף להגיב. ~פרק חמישי: מא-כות! מא-כות!~ עדן ניגשה אל לי-אור בהפסקה, תלשה את האוזניות מאוזניה ומשכה לה בשיער בכוח. ושלא תטעו, יש לעדן כוח. נמלאתי זעם. וכשהילדים, כאילו לי-אור לא בוכה וסובלת, התחילו לקרוא, "מא-כות! מא-כות!" כמתי וצעקתי, "אתם לא רואים שאתם גורמים לה לסבול?!?" הילדים השתתקו, צעקתי. ואני הילדה הכי שקטה בכיתה. "את לא רואה?" שאלתי את עדן, "את לא רואה מה את עושה? את לא רואה שאת גומרתלילדה לסבול רק בגלל שמשעמם לך טיפה?" את המשפט האחרון אמרתי בשקט מקפיא. מפחיד כמעט. עדן הייתה המומה, אולי כי אני נחשבת "השפוטה" שלה. "בואי," פניתי אל לי-אור בחמימות, "תשטפי פנים." הנחתי יד על כתפה וליוויתי אותה החוצה בעודי משתמשת בעיניים הכחולות כחולות שלי למטרה חדשה, מבטים חודרים מקפיאים ששיגרתי לכל הכיוונים. ~פרק שישי: לי-אור מספרת.~ כשאנה כמה וצעקה על עדן כל כך הופתעתי, היא עשתה עליי רושם כאילו היא השפוטה של עדן. הופתעתי גם כשליוותה אותי לשירותים לשטוף פנים, וגם כששאלה אותי, בנחמדות אמיתית, אם אני בסדר. "למה עשית את זה? למה הגנת עליי? המעמד שלך בכיתה ירד לאפס." אמרתי לה כשהסתובבנו בחצר כדי להירגע. ראיתי איך היא מתלבטת ובסוף נראה היה שהיא הולכת על כנות. "ראיתי שאת צריכה עזרה. ואיך שעדן השפילה אותך…" היא נענעה בראשה בחוסר הבנה ואמרה, "לקח לי הרבה זמן לקום ולעשות משהו. גם אני מושפעת מעדן. פחדתי. את יודעת?" היא סיפרה. וגם אני סיפרתי. דיברנו על עצמנו, על הדברים שאנחנו אוהבות לעשות. על מסיבת הורים הקרבה. על הכל. זה היה אחד הימים הכי טובים בחיים שלי. כשנשמע הצלצול, בדרך לכיתה, אנה אמרה לי, "העיניים שלך צורחות עכשיו. ממש משקפות את השם שלך, לי-אור." ~פרק שביעי: ההתנצלות.~ במעשה שלה, אנה שברה חרם של כמעט חודש. עכשיו ניגשו אליי ילדים והתנצלו. סלחתי, כי אם לא אנה הייתה נשארת החברה היחידה שלי שם. אני ואנה בילינו ביחד המון. אהבנו לצלם ולצייר אחת את השנייה. לפעמים אנה הייתה מצלמת משהו ואני הייתי מנסה לצייר אותו. לפעמים גם סתם היינו ביחד. אני קוראת והיא משחקת משחק מחשב ששתינו אוהבות, מיקמק. יום שבת אחד, כשנפגשנו אצלי אמא שלי קראה לנו, "בנות, ילדה מהכיתה שלכן הגיעה!". הלכנו לסלון בסקרנות. להפתעתנו הרבה מאוד, עדן עמדה שם. "מה את עושה כאן?" שאלתי בקרירות. "אה…" נראה שכל האומץ נוזל ממנה. "ב-באתי להתנצל." גימגמה. הסתכלתי על אנה, והיא הינהנה, מאשרת שעדן באמת רוצה להתנצל. היא באמת נראתה מתחרטת. "בעצם, אני חייבת לשתיכן התנצלות." אני ואנה התיישבנו על הספה וגם עדן. "אנה, אני התנהגתי אלייך כאילו את המשרתת שלי. למרות שאת היית חברה מדהימה. אני מצטערת." היא אמרה את זה בכנות מוחלטת. "ולי-אור, אוי, אני כל כך מצטערת!" היא התחילה לבכות! ואנה, מלאכית שכמותה, ניגשה אליה ושאלה בשקט, כהרגלה, מה קרה. ועדן סיפרה. היא סיפרה איך בחוג שלה (התעמלות קרקע) עשו עליה חרם כי היא כהת עור. ואז היא אמרה שהיא מצטערת שהיא הייתה צריכה לעבור חרם כדי להבין כמה היא הכאיבה לי. "אני עוברת לבית ספר חדש. חוג התעמלות חדש. התחלה חדשה. הזדמנות להיות יותר נחמדה." ~אפילוג.~ עכשיו שלושתינו בתיכון. אני, אנה, ועדן. אנחנו החבורה הכי מגובשת שיכולה להיות. כשראינו, אני ואנה, שעדן איתנו באותה הכיתה בתיכון, בהתחלה לא ידענו מה לחשוב. אבל ראינו שהיא השתנתה ואטומטית כולנו התחברנו. כולנו החלטנו שנכתוב את מה שקרה ונפרסם. שכולם ילמדו מהטעויות וילמדו לסלוח. בכל זאת, אין רק טוב ורק רע. כולנו קצת מזה וקצת מזה. שלום מיקמקים כאן קקלויי. רציתי להגיד שדברים כאלה קורים כל הזמן. וחשוב מאוד להפסיק אותם. אם כולנו נתנגד למעשים רעים כאלה, אז יכול להיות שהם לא יקרו. מקווה שאהבתם את הסיפור, נהנתי לכתוב אותו ועבדתי עליו קשה.
|
|
