קהילה - סיפורים ושירים
|
|
|
|
|
לכתב אורח - מהפכת היסודות
|
25/11/2020 |
פרק 1
טוב, אז, היי! אני אליס, אני שייכת למסדר האוויר, בעוד שנה אני אתחיל ללמוד רשמית בבית ספר ארבעת היסודות וסוף סוף אכיר ילדים מאלמנטים אחרים.
התחננתי לאבא שלי שאוכל לצאת אל מעבר לחומה המרחפת שמפרידה אותנו משאר האלמנטים, אבל הוא לא רצה לשמוע על זה.
אם תחשבו שאמא שלי עזרה אולי לשכנע אותו, אז אני אגיד את זה... אמא שלי לא יכולה. היא מתה.
האמת היא שלא הכרתי אותה, אבא שלי אומר שהיא ניסתה לחצות את החומה ומסדר האש הרגו אותה.
לפעמים אני חולמת על אמא שלי, חזקה וחופשייה, ותוהה איך היא הצליחה לעבור את החומות.
אני די מאוזנת עם התכונות של אבא ואמא שלי.
אני נראית בדיוק כמו אבא שלי, ובאופי אני בדיוק כמו אמא שלי.
רק שיש לי את העיניים של אמא ואת כישרון רקיחת השיקויים של אבא.
טוב, אז יש לי שיער שחור ארוך גלי, עור לבן, נמשים על כל הפרצוף ועיניים אפורות גדולות.
לילה אחד, שבו התחיל הסיפור שלי, קמתי פתאום עם מין דחף לצאת.
ניסיתי להדחיק את הדחף הזה, אבל הוא גדל עוד ועוד, והתחיל להיות לי חם מאוד. יותר מדי.
אז יצאתי לגינה.
ואז שמתי לב למשהו מוזר... "איפה הירח? הכוכבים?" לחשתי, כי הכל היה חשוך, חוץ מהפנסים הכחולים שריחפו ברחוב, והשמיים היו שחורים וחלקים.
פרק 2
בקושי עיכלתי את המראה המוזר.
ואז במוחי הסתדרה תוכנית.
להגיע אל מסדר האש, הם יוכלו להחזיר את האור.
רצתי אל כיוון מזרח, שם מעבר לחומה נמצא מסדר האש, אבל נתקעתי בה כמו תמיד.
רק ששמעתי עוד קול התנגשות.
"מי שם?" שאלתי בזהירות, "קוראים לי זואי," ענה קול, "אני ממסדר האש, אני צריכה מישהו מאוויר שיחזיר את הכל למקום."
"מה זאת אומרת?" שאלתי, "כל הרחוב התחיל לרחף, רק עכשיו ראיתי את זה," ענתה זואי, "היה לי דחף לצאת וראיתי שהכל מרחף, צריך כשף אוויר שיוכל להחזיר את הכל," זה כבר היה יותר מדי מוזר.
"אצלנו הירח והכוכבים נעלמו," סיפרתי לזואי.
ואז עלה לי רעיון.
"זואי, אולי החומה תיפתח אם שני הצדדים ירצו בכך?" אמרתי, "אולי אנחנו צריכות לבקש ביחד? או להרים את החומה ביחד?" לרגע דממה, ואז, "זה רעיון טוב," נשמע הקול של זואי.
כמו שכבר ציינתי, החומה מרחפת, דחפנו ביחד את האצבעות בסנטימטרים שהשאירה החומה, והרמנו ביחד.
לא ייאמן, זה עבד.
טוב, לא בדיוק, רק נפתח פתח צר שאפשר לאדם אחד להשתחל דרכו.
החומה הקשיבה לנו.
פרק 3
זואי יצאה ואני ראיתי אותה לראשונה.
היה לה שיער ג'ינג'י קצר ועיני שקד חומות, היא לבשה שמלה קצרה אדומה מבריקה.
"אז איך קוראים לך?" שאלה זואי, ואז נזכרתי שבאמת לא אמרתי לה את שמי. "אני אליס, היי," עניתי.
" אז..." היא הסתכלה לשמיים.
פתאום שמענו קולות התנגשות מכיוון דרום.
הכיוון של מסדר אדמה.
אני וזואי רצנו לשם ביחד, הרמנו את החומה ויצא הפתח הצר.
נערה שעמדה שם פערה את פיה.
היה לה שיער חום מתולתל, והעיניים... הן באמת היו מיוחדות.
העיניים שלה נראו כמו עיניים של חתול, כולל האישונים והכל.
היא לבשה חולצה ירוקה ומכנסיים ירוקים ארוכים, הכל אצלה היה מסודר ויציב.
"המממ... קוראים לי אריאל," היא אמרה.
"ניסיתי לעבור כי הכל התחיל לרחף," והיא סיפרה בדיוק את הסיפור של זואי.
הסברנו לה מה קרה, והלכנו אל כיוון מערב, כי ניחשנו ששם תהיה ההתנגשות הבאה. אצל מסדר המים.
ואכן, לאחר כמה דקות של המתנה, שמענו שוב קולות התנגשות ואנקת כאב.
הרמנו ביחד את החומה, הפתח נפתח.
היא הייתה בעלת שיער בלונדיני חלק וארוך, אף קטן, עיניים תכולות ושמלה גולשת בלבן ותכלת.
וכן, היה לה את אותו הסיפור.
קראו לה ים.
אז עמדנו שם, חבורת ארבעת היסודות, שוקלות את הצעד הבא.
פרק 4
"ברור שאנחנו צריכות לפנות למישהו עם ידע," שברתי לבסוף את השתיקה.
עיניה של אריאל אורו.
היא הובילה אותנו אל מסדר האדמה, השתדלנו שלא להיראות.
באמת הכל שם ריחף.
"רגע," עצרתי את כולן, "לפחות אני אחזיר הכל למקום," התרכזתי, הפעלתי את הכישוף...
משהו חסם אותי.
"משהו חוסם אותי!" לחשתי, התאמצתי, לא הצלחתי.
ים נראתה מבוהלת מהמאמץ שלי, היא הציעה שפשוט נמשיך ונחפש כמה תשובות.
אריאל הביאה אותנו אל חלקת אדמה שוממת, ואז היא רקעה על האדמה ונפער שם חור, כמו מחילה.
נפלנו, מתגלגלות וחובטות אחת בשנייה, בסוף הגענו לסוף.
זה היה פשוט חדר ריק עם תלולית עפר בפינה.
"הובלת אותנו למלכודת?! מה יוכל לעזור לנו, תלולית העפר?!" זואי התחממה מיד.
"אל תעליבי אותה," הזהירה אריאל, אני חושבת שזואי התכוונה לפלוט נחרת בוז, אבל משהו נתן לה סטירה חזקה.
"מה -" זואי הסתובבה ומצאה את עצמה פנים אל פנים מול אישה יפה עשויה מ... אדמה.
"זאת הריאשה," אמרה
אריאל.
"היא יודעת הכל, ויכולה לתת לנו תשובות."
חייכתי חיוך קל, וים התחילה לספר, אבל חטפה גם היא סטירה.
"היא יודעת הכל," הזכרתי לה.
ואז הריאשה הזאת דיברה.
"מצאו את אשר אינו ניתן להשגה. את אשר אי אפשר לבצע, וכל שאלותיכם ייפתרו."
זואי גלגלה עיניים, לא יכולתי שלא לעשות כמוה.
"עוד דבר," אמרה אריאל, "היא אוהבת חידות."
פרק 5
עלינו בחזרה מהמחילה ההיא, כשהגענו לשדה התיישבנו וחשבנו.
"אולי לבטל את המוות?" הציעה זואי תשובה לחידה, אבל זה אמור להיות משהו שקשור אלינו.
הנדתי את ראשי, גם אריאל.
"אליס, אוויר הם הטובים בחידות, תחשבי!" התחננה ים.
אוף! נשכבתי על גבי והתאמצתי לחשוב.
ואז קלטתי את הרחובות.
"אני יודעת!" הזדקפתי בבת אחת, "מה שלא הצלחתי להוריד, התקלות!" לא נראה שהאחרות חשבו שאני צודקת, אז הלכנו למסדר האוויר, וביקשתי מזואי לנסות להחזיר את האור.
"משהו חוסם אותי," היא הודתה אחרי כמה נסיונות, הוכחה שהתאוריה שלי נכונה.
אבל אריאל אמרה שאפשר לבקר את הריאשה רק פעם ביום, אז חזרנו כל אחת לביתה.
בבוקר קמתי מאוחר, ורק ספרתי את הזמן בעצבנות.
בינתיים הכנתי כמה שיקויים, למקרה שנצטרך אותם.
בחצות קפצתי מהמיטה, הרמתי עם זואי את החומה, ים הצטרפה והלכנו אל אריאל.
כשהגענו לשדה, אריאל הרימה את מבטה מפרח שניסתה עליו כל מיני קסמים, היא קמה.
"טוב, נמשיך?" הצעתי.
פרק 6
הלכנו אל המקום, אריאל רקעה ברגליה ונפלנו.
אוף, נפלתי ישר על תלולית העפר.
מיהרתי לקום ולהתרחק, אבל בכל זאת חטפתי סטירה.
סיפרנו להריאשה את התשובה.
היא לא אמרה כלום במשך שתי דקות שלמות, רק עצמה את עיניה, ופתאום פקחה אותם בפתאומיות.
ים צרחה.
הריאשה פנתה אלי, כבר ציפיתי לעוד סטירה, כי זה מסוג הדברים שהיא עושה, אבל היא רק אמרה, "אימך."
ואז הוציאה אותנו מביתה.
"אבל אמא שלי מתה!" אמרתי כשנפלנו בשדה, זואי נראתה מהורהרת. "בטוח?"
"כן, בטוח!" התעצבנתי.
"איך את יודעת?"
"אבא שלי סיפר לי,"
"מי אומר לך שהוא לא משקר?"
טוב, ממש נמאס לי מזואי, למרות שהתביישתי בעצמי שאני מסכימה.
נכון, זה אבא שלי, אבל... אני לא יודעת.
הסכמתי לנסות לשאול אותו.
פרק 7
קמתי בבוקר חדורת מטרה, ניסיתי לתפוס את הזמן הנכון לשאול את אבא על אמא.
בארוחת הבוקר הוא נראה טרוד, אחר הצהריים הוא נעלם, אבל כשעזרתי לו עם השיקוי החדש החלטתי לעשות את זה.
העניין הוא שלא הייתי צריכה לשאול.
"טוב, אלי," אמר אבא פתאום באמצע חיתוך שורש גרדי, "את עוד מעט בת חמש עשרה, ואני חושב שזה הזמן הנכון לספר לך," נראה היה שקשה לו לומר את זה.
"אמא שלך... היא לא מתה." זה לא שהופתעתי, אבל בהחלט הופתעתי ממה שהוא אמר אחר כך, "ואני לא אבא שלך." הוא התחיל להסביר, "טוב, אז ככה, אמא שלך נעלמה באמצע טיול לאריכמה, אין הוכחות שהיא מתה אבל... לא שמעו ממנה עוד. אבא שלך הפך לפושע רציני והיה עדיף להרחיק אותו ממך, אז הסכמתי לאמץ אותך."
לא ידעתי איך אני אמורה להגיב, אבל חיבקתי את אבא-לא-אבא שלי.
אני אוהבת אותו, וזה מה שחשוב.
"אבל..." פתאום נעצרתי.
"איך אני נראית כמוך? והשיקויים?" הוא נראה נבוך. "האמת היא, שיניתי את המראה שלי בקסם.
והשיקויים... זה היה במקרה."
חייכתי. יש לי משפחה, גם אם לא אמיתית מבחינה גנטית. יש לי משפחה.
חיוכי לא החזיק מעמד הרבה זמן.
"אריכמה, זאת..." הוא הנהן. "שם שולטת המכשפה האגדית," הוא השלים את דברי.
פרק 8
"זואי! זואי!" רצתי אל החומה של מסדר האש, ואז נזכרתי שאנחנו אמורות ללכת אל המים, ככה קבענו.
הגעתי לשם מתנשפת, אריאל וזואי היו שם.
סיפרתי להן הכל, והסברתי שאנחנו חייבות ללכת לאריכמה.
"מה עם ים?" שאלה אריאל, "מה איתה?"
אריאל משכה בכתפיה, "היא פשוט כל כך... שברירית, היא באמת תוכל לצאת איתנו?"
הייתה לי הרגשה שים תעזור, וגם, היא חברה שלנו.
בסוף אריאל התרצתה וחיכינו לים.
"סליחה על האיחור!" אמרה ים כשהגיעה, לא בזבזתי זמן והרחפתי את כולנו אל אריכמה.
היו בה עצים מתים ואדמה שחורה, שרר בה חושך תמידי ועיניים עקבו אחרינו כשנחתנו.
אז זאת אריכמה.
פרק 9
שמענו את ים מתנשפת בתדהמה, הבטנו לעברה והיא הסמיקה.
"זה רק... ש... אני - אני הייתי פה," היא הודתה במבוכה.
הבטתי באריאל במבט רב משמעות.
"אז את יודעת איפה אולי אמא שלי?" שאלתי בהיסוס, ים הנהנה.
"אני חושבת שבמרתף של הטירה," היא הצביעה על טירה שחורה שנראתה כאילו היא שרופה ועשויה מפחם, זאת הייתה טירת האופל, של המכשפה האגדית.
"אבל..." אריאל נשמעה לראשונה מפוחדת, "כן, אני יודעת," אמרה זואי. "אבל זאת הדרך היחידה," הזכרתי, קולי רועד קלות.
טוב, עפנו לשם, ים הראתה לנו את החלון היחיד של המרתף.
"זה נורא קטן," הצצתי אל הצוהר, אריאל הגדילה אותו.
חייכתי.
"היי, זה סגור," אמרה אריאל, וכן, זה היה נעול בזכוכית.
אם נשבור אותה, זה יעשה רעש.
אבל זואי המסה אותה.
נכנסנו, לא היה שם איש.
בדקנו כמעט בכל הקומות הבאות, גם שם לא נראה אף אחד.
ובסוף נותרה הקומה האחרונה.
הקומה של המכשפה האגדית.
ניסינו להיות בשקט, אבל אישה גבוהה עמדה מול החלון.
היא ראתה אותנו.
היה לה שיער כחול ארוך ואף קטן, אבל העיניים.. העיניים האלו שנשקף מהן מבט בוז ומרירות, אלה היו... אלה היו העיניים שלי.
"אמא?" השתנקתי.
פרק 10
היא חייכה, כמעט באהבה...
"אמא, זאת אני..." הרגשתי גוש כואב בגרון, המבט החם בפניה כבה.
היה אפשר לראות בה את המכשפה האגדית.
"את לא רעה," הסתובבתי וראיתי את זואי, ים הנהנה.
"היא הבת שלך," המשיכה זואי.
אני אוהבת אותה.
"וחוץ מזה," הגנבתי לאמא מבט זהיר, "כחול לא יכול להיות רע," עיניה של אמא התרחבו.
"זה היה המוטו שלי..." היא אמרה, "גם שלי," חייכתי.
"אין אף אחד שהוא רע לגמרי," אמרתי, "נכון שיש נשמות שהרע גובר בהן על הטוב או להיפך, אבל תמיד יישאר חלק טוב או רע." לא היה מושג מה אמרתי, או למה אמרתי את זה, אז פשוט חיבקתי אותה, דמעות חונקות את גרוני.
שמעתי התייפחות, זאת הייתה ים, ויכולתי לדמיין את אריאל ואת זואי מחייכות בעיניים רטובות.
"את... רוצה לחזור?" שאלתי לבסוף את אמא, היא הנהנה, הפעם זאת הייתה היא שהרחיפה אותנו אל הבית.
לפני זה היא פוררה את הטירה.
דפקתי בדלת, אבא פתח ופער את פיו.
פרק 11
"אלינור," אמר אבא, מסתכל באמא.
"את לא מתה." הוא הסתכל עכשיו עלי.
"היא פשוט הופיעה פה!" אמרה זואי, מזייפת אושר.
אני חייבת להודות, היא שחקנית טובה.
"מי את?" אבא הסתכל בזואי, "אני שכנה, ממסדר אוויר," אמרה זואי בחיוך.
אני חושבת שגם ים ואריאל ראו שהיא טובה, כי הן הניחו לה לדבר בשמן.
"בכל מקרה, אליס," אמר אבא, "מחר תתחילי ללמוד בבית הספר."
יואו, שכחתי.
"אלינור, רוצה להיכנס?" אבא החווה בראשו אל הדלת, "אני אשמח להתאחד עם כולם," חייכה אמא ובאה בעקבותיו.
קמתי בבוקר בהתרגשות, כמעט חשבתי שזה היה חלום, אבל ראיתי את אמא מכינה ארוחת בוקר.
"בוקר טוב!" הודיע אבא וניסה לחבר שני שיקויים.
יצאתי מהבית, עוד היו כוכבים פזורים.
הרמתי עם זואי את החומה, "מוכנה?" ים ואריאל הצטרפו וצעדנו אל בית הספר.
"ברוכים הבאים," הכריזה המנהלת, "אני בטוחה שאתם נרגשים להכיר חברים מכל היסודות בפעם הראשונה," אני, זואי, אריאל וים הבטנו זו בזו וחייכנו.
ובאותו הרגע הבנתי שמשפחה זה לא רק אלה שהולידו אותך, שקרובים אליך מבחינה גנטית, משפחה זה אלה שאוהבים, לא משנה כמה הם שונים.
|
|
|
|
|
|
84
|
|
|
|
|
|
|
|
|
27/11/2020 19:22 |
גיסטיק |
4
|
|
אמי, זה מדהים! ממש מזכיר אווטאר וקצת פרסי ג'קסון... |
|
|
|
|
|
27/11/2020 15:09 |
אנהשיר444 |
3 |
|
ואווו בהצלחה |
|
|
|
|
|
25/11/2020 22:50 |
דרדסיתה11ט |
2 |
ואווו
זה כל כך יפהה
ונכוןם |
|
|
|
|
|
25/11/2020 16:04 |
לבור5 |
1 |
תקשיבי, זה מושלם!
זה פשוט מרתק!
מגיע לך לזכות! |
|
|
|
|
|
|
|
