|
החיים הכפולים שלי פרק 1-2
|
30/11/2020 |
פרק 1-איך הכל התחיל
הי, קוראים לי אנה, אני בת 17, אני אומנית גרפיטי, אבל כולם מכירים אותי בתור הציירת המתחמקת, והיום אני עומדת לספר לכם את הסיפור שלי.
הסיפור שלי מתחיל לפני 7 שנים כשהייתי בת 10, כל חיי המשפחה שלי היתה עשירה.
היה לי אחות אחת שקראו לה לילי אבל היא נפטרה כשהייתה בת 13.
זה היה ביום גשום אחד, שניים הלכו לחוג הריקוד של לילי אבל רק אחד מהם חזר מהחוג.
וזאת לא הייתה לילי.
עד היום אבא מספר לנו את אותו סיפור, הוא לקח את לילי לחוג שלה, משם הוא הלך לעשות קניות.
הוא חזר לקחת אותה מהחוג והיא לא יצאה כמו שהיא עשתה תמיד.
הוא אמר שהוא נכנס לאולם שבו היה החוג והוא מצא שם שבעה בנות ואישה אחת מתות על הרצפה.
אחת מהבנות היתה לילי.
הוא חזר הביתה והעיניים שלו נצצו מדמעות.
אני וליהי היינו מאד קרובות, היינו ממש כמו חברות הכי טובות, רק באחיות.
לילי תמיד הייתה הילדה המושלמת, אז כשהיא מתה ההורים שלי ציפו ממני להיות לילי.
בגלל שלא רציתי שהם יכנסו לדיכאונות שהם היו בהם בשבעה שלה.
אני מעולם לא רציתי להיות לילי, תמיד הייתי מורדת כזאת.
תמיד אהבתי את אומנות הגרפיטי.
לפני שלילי מתה הייתי מתאמנת בלצייר גרפיטי על ניירות עד שידעתי כבר לצייר מעולה גרפיטי.
היום אני כבר לא מציירת גרפיטי על ניירות, משתי סיבות.
1. ההורים שלי רוצים שאני יהיה ילדה מנומסת ומקסימה, וילדה כזאת לא יכולה לעסוק בגרפיטי.
2. בגלל שהתחלתי לצייר גרפיטי על מקומות גדולים.
ההורים שלי לא הסכימו לי לצייר גרפיטי אז בלילות אני מתגנבת מהבית כדי לצייר.
המון אנשים רואים את הציורים שלי.
לרוב הם מתפעלים ולפעמים הם מזלזלים.
עם הזמן התחילו לקרוא לי הציירת המתחמקת.
התחילו להיות לי מעריצים, אנשים שמנסים לחקות את הציורים שלי, אבל כמובן שום דבר לא משתווה למקור.
ההורים שלי ממש לא אוהבים את הציורים שלי.
בגלל זה אני מעולם לא חשפתי את השם שלי בגרפיטי.
גם החתימות שלי, אני חותמת בתור הציירת המתחמקת.
כי אם מישהו יגלה מי אני באמת אני יכנס לכלא.
גרפיטי נחשב למחוץ לתחום בעיר שלנו, אני אחת מאומני הגרפיטי היחידים שלא תפסו.
הגרפיטי עוזר לי להוציא את העצבים.
על ההורים, על החברים, על מה שקרה ללילי.
אני מציירת על דברים שקורים בעולם, על הלכלוך, על זכויות נשים, על הממשלה...
ולפעמים אני סתם מציירת דברים.
אני לעולם לא יפסיק לצייר, גם אם זה יהיה הדבר האחרון שאני יעשה.
פרק 2-המבחן המושלם
מחר יהיה לי בבית הספר מבחן חשוב מאד בשפה, אם לומר את האמת שפה אף פעם לא היה המקצוע שהייתי טובה בו.
הציון הכי גבוה שלי בשפה הוא 63.
מה שאומר שאני נכשלת כל פעם מחדש.
הפעם אני חייבת להגיע לפחות ל65 אחרת אני יכשל ואני לא יוכל לסיים תיכון.
ואז ההורים שלי יכעסו עליי, אני יהיה מרותקת, אני לא יוכל לעשות כלום, יביאו לי שלושה מורים פרטיים...
לא יהיה לי זמן מנוחה, גם לא בלילה בגלל שאני יוצאת לצייר גרפיטי.
ממש ניסיתי ללמוד כמו שצריך אבל ממש קשה לי.
חבל שלילי לא כאן.
לילי תמיד היתה עוזרת לי להתמודד למבחנים ביסודי, בגלל זה בהם הצלחתי אבל מאז שהיא מתה אני לא יכולה להתרכז בלימודים, לא בחטיבה וממש לא בתיכון.
אז כרגע אני כישלון.
ביקשתי מרוני שתבוא לעזור לי להתכונן למבחן.
רוני היא התלמידה החכמה ביותר בכיתה שלנו ובכל התיכון, למזלי היא גם החברה הכי טובה שלי.
היא היחידה שיודעת שאני היא הציירת המתחמקת.
היא גילתה את זה אחריי שתירצתי להורים שלי שאני הולכת ללמוד אצלה בערב, ואז הם שאלו אותה מתי אני חוזרת והיא לא ידעה על מה הם מדברים אבל בגלל שהיא חברה כזאת טובה היא הבינה שאני מתחמקת.
בקיצור היא אמרה להם שאני ישן אצלה והיא הצילה אותי.
כתודה על זה שהיא עזרה לי סיפרתי לה את האמת.
בהתחלה היא לא האמינה לי ואז הראתי
לה את התרסיסי צבע שהיו לי בתיק שלי ואז היא כבר השתכנעה.
רוני באה אליי אחר הצהריים ועזרה לי.
היא היתה כמו המורה הפרטית שלי.
רק שהיא הייתה בגילי.
ממש הצלחתי להבין הכל הרגשתי שאני יצליח במבחן.
קמתי בבוקר עם חיוך על הפנים.
הלכתי לתיכון ובשער פגשתי את רוני.
הלכנו יחד לכיתה.
התיישבנו במקומות שלנו שהם אחד ליד השני וחיכינו שיהיה צלצול.
לאחר כמה דקות שמענו צלצול מחריש אוזניים שכנראה היה הצלצול החדש.
כל התלמידים התיישבו במקומות שלהם.
המורה נכנסה וחילקה לכל אחד מבחן.
הסתכלתי על רוני וראיתי שהיא מסתכלת על בן.
היא מאוהבת בבן מאז כיתה א, כל השנים היא נותנת לו להעתיק ממנה אבל לחברה הכי טובה שלה היא לא נותנת.
התחלתי לעשות את המבחן, איבדתי את תחושת הזמן, עניתי על השאלות בקצב מאד מהיר, לפחות ככה חשבתי.
פתאום שמעתי את קולה של המורה אומר.
"עוד הפעם נרדמת במבחן?"
"על מה את מדברת?" שאלתי אותה "סיימתי את כל השאלות"
המורה הרימה את הדף שלי מהשולחן והראתה לי אותו.
התשובות שרשמתי לא היו על הדף.
נדהמתי.
"את בטח כבר מבינה לבש את הציון שלך" אמרה המורה וסימנה עיגול על הדף שלי.
"אפס עגול"
בשעה האחרונה המורה החזירה לכולם את המבחנים.
"קחי את המבחן שלי" אמרה לי רוני "שההורים שלך יהיו גאים"
"את באמת חושבת שהם אי פעם היו גאים בי?"
"זאת שאלה מכשילה?" שאלה רוני "כי אני די בטוחה שנגמר המבחן"
צחקנו שתינו
לקחתי מרוני את המבחן עם הציון המושלם שלה ושמתי בתיק שלי.
חזרתי הביתה והדבר הראשון שראיתי בסלון היה אבא ואמא שרק חיכו לי.
אמא חיבקה אותי והובילה אותי לספה.
"כמה קיבלת?" זאת הייתה השאלה הראשונה של אבא.
לא מה שלומך לא איך היה אלה כמה קיבלת.
הוצאתי את המבחן של רוני מהתיק שלי ונזכרתי שלא שיניתי את השם שלה.
"קיבלתי מאה" אמרתי להם.
"אנחנו מכירים את הטריקים" אבא אמר ולקחת ממני את המבחן "ובמקרה הזה" הוא אמר והסתכל על הדף "את לא משקרת"
הסתכלתי על המבחן וראיתי שרוני כבר שינתה את השם.
"אנחנו לא נוהגים לומר זאת" אמרה אמא "אבל כל הכבוד"
הם התגאו בי כמו שרוני אמרה.
היא באמת החכמה ביותר. |
|
