|
קיילי וליה (סיפור לכתב אורח)
|
29/12/2020 |
היי אני קיילי. נולדתי בניו יורק והייתי בטוחה שאגור שם לנצח. כמה שטעיתי. יום אחד אני קוראת את הספר הראשון של הארי פוטר בפעם המי יודע מה, כשאמא קראה לי ולאחים שלי לסלון.
הייתה לי הרגשה רעה. אמא אמרה: ילדים אני ואמא החלטנו שנעבור לגור בישראל. הייתי בשוק. גם האחים שלי לא האמינו. ואז אחותי דיאנה שאלה את אמא: למה? מתי? איפה! ואמא ענתה:
כי ככה החלטנו אנחנו נעבור בעוד חודש לעיר הרצליה. בשלב הזה קמתי והלכתי לחדר שלי ליבכות. והרבה. למחרת התחלנו לארוז. עוד קרטון ועוד קרטון כול כך הרבה קרטונים! עבר חודש ויום הטיסה הגיע.
שבוע ליפני באו מובילים ולקחו את הארגזים. אבא אמר שאת הארגזים יעבירו בספינה דרך הים. בשבוע האחרון שלנו בניו יורק ישנו על מיזרונים כי לא המיטות היו בדרך לישראל. בלילה הטיסה אמא העירה אותי
ואמרה לי לקחת את המיזוודה שלי ולעמוד ליד המעלית. כול האחים והאחיות שלי כבר היו שם. מרוב הלחץ והעייפות אף אחד לא אמר כלום והיה הרבה מתח באויר. אמא ואבא באו וירדנו במעלית. ניכנסו למכונית ונסענו
לשדה התעופה. ניפרדתי בלב מהמדינה שלי. הגענו לשדה התעופה ואחותי מילי בת השש קצת בכתה אבל מיד נירגע. עברנו את כול הבדיקות הביטחוניות ועלינו למטוס. המטוס המריא ואני הרגשתי איך הדמעות עולות.
ניגבתי את הדעמות בשרוול. מילי ביקשה שארכיב איתה פאזל. הרכבנו הרבה פזלים ואז מילי נירדמה כי מעשר בלילה היא ערה והשעה כבר הייתה ארבע בבוקר. אז העברתי את הזמן בלהסתכל מהחלון ולחקור אל ישראל
באינטרנט. אוקיי לעיר בירה שלה קוראים ירושליים. לא יורד שם שלג בחורף רק בצפון ובירושלים זה חבל. בישראל יש רק 9 מיליון אנשים. בשלב מסוים נירדמתי למשך חצי שעה והתעוררתי כשמילי קפצה עלי. השעה הייתה
חמש וחצי בבוקר. אנחנו רואים את ישראל בחלון!!!!!! מילי צעקה כול כך חזק עד שכול המטוס היסתכל עלינו. מביך כן בואו נמשיך. מילי צדקה למטה הייתה מדינת ישראל והקברניט אמר ברמקול שאנחנו עומדים לינחות
ושנחגור חגורות. חגרתי אותי ואת מילי. נחתנו. יצאנו מהמטוס ודיאנה אמרה לי "תגידי שלום לנתבג". היתכוונתי לישאול אותה מה זה נתבג הרי תסנו לישראל לא? אבל היא כבר היתקדמה. עד שיצאנו מהשדה תעופה
השעה הייתה שש בבוקר. אמא אמרה שלעיר שאנחנו נימצאים בה קוראים תל אביב ושניתכונן להרבה רעש. לא הבנתי למה הרי השעה שש בבוקר לא? ואז נסענו במונית וואו כמה רעש לשש בבוקר! בניו יורק זה אף פעם לא
היה ככה. אבא חייך ואמר: "חכו עד שתישמעו את הרעש בשמונה תשע בבוקר". ואז אמא אמרה: "אתה סתם מדאיג אותם בהרצליה אין כול והם חזרו לכיתה והשאירו אותי במצב כך הרבה רעש כמו בתל אביב. אמא אמרה: "אנחנו כבר בהרצליה!" הסתכלתי מהחלון
והבנתי שהרצליה שונה לגמרי מניו יורק! היו שם המון בתים פרטיים מה שאין בעיר ניו יורק. והים היה כול כך יפה... הגענו הביתה והארגזים כבר היו שם. דיאנה מילמלה משהו על זה שאין סיכוי שהיא הולכת עכשיו לבית ספר החדש
עכשיו ואחי דין צחק ואמר "יום שבת היום ברור שאין בית ספר". פרקנו את הארגזים והלכתי לישון בחדר החדש שלי. התעוררתי אחרי שלוש שעות והלכתי להסתובב בשכונה. היה מזה חם! ואפילו עדיין לא היה צהריים! וזה היה
בחורף! ראיתי את הים מרחוק. היה בשכונה הרבה יותר רעש מבניו יורק. ניראה שהנהגים צופרים אל כול דבר. היסתובבתי בשכונה במשך שעה ואז חזרתי הביתה. בערב אכלנו רביולי ואמרתי: "מזל שמחר יום ראשון ואנחנו לא
לומדים" ואז אמא אמרה: "אמממ האמת שבישראל כן לומדים ביום ראשון" יופי לי מחר אני אתחיל לילמוד כשכול התלמידים בארצות הברית בבית. חשבתי. ניכנסתי למיטה וניסיתי לישון. להפתעתי דווקא כן נירדמתי וחלמתי על גלידות
ענקיות או משהו כזה. בבוקר ברגע שפתחתי את העניים רציתי לעצום אותם בחזרה, אבל לא הייתה לי בררה אז ירדתי לאכול. מילי ממש היתרגשה מזה שהיא הולכת לגן החדש שלה היום. אני פחות היתרגשתי. הרבה פחות.
אירגנתי את התיק ויצאתי. אמא הראתה לי את הדרך לבית ספר יום קודם. ניכנסתי בשער והשומר אמר לי בוקר טוב ועניתי לו בוקר טוב. לא הכרתי עוד מילים בעיברית חוץ מי היי וקוראים לי קיילי. אוקיי כיתה ו 2 אמרתי לעצמי בראש.
איפה כיתה ו 2? חיפשתי וחיפשתי ובסוף מצאתי את הכיתה ניכנסתי ועמדתי בכניסה. לא ידעתי מה לעשות. היה צילצול והמורה ניכנסה ואמרה: "קיילי שבי שם" והצביע לכיסא בשורה האחרונה בפינה. היא אמרה את זה באנגלית
כמובן. המורה התחילה לדבר ואז שמעתי אותה אומרת קיילי. כול הכיתה היסתכלה אלי. הבנתץי שהיא סיפרה להם שיש תלמידה חדשה ואז פשוט אמרתי להם: "היי" המורה המשיכה לדבר. ניראה לי שהיה להם שיעור היסטוריה
או משהו בסיגנון. הגיע הזמן לארוכת עשר והוצאתי את האוכל שאמא הכינה לי. אמא הביאה לי פיתה עם שוקולד וקרטון חלב. אכלתי את זה. נישמע הצילצול ויצאתי להפסקה. ניגשתי לחבורת בנות שדיברו ואמרתי להן: היי לי
קוראים קיילי. הן צחקו והלכו. חשבתי שהן צחקו מאיזה בדיחה ושהן פשוט לא שמעו אותי. יצאתי לחצר היתישבתי מיתחת לעץ וקראתי הארי פוטר. בסוף היום חזרתי הביתה וכשאמא שאלה אותי איך היה אמרתי לה בסדר. זה
לא היה נכון. שבוע אחרי זה כשהבנתי עיברית יותר טוב ניסתי שוב לדבר אם בנות מהכיתה אבל הן פשוט צחקו והלכו. זה היה מעליב. בהפסקה האחרונה בטעות נפתלתי אל אחת הילדות המקובלות שממש התעצבנה אלי
וצעקה אלי אבל לא ממש מה היא אמרה. למחרת בהפסקה באו אלי חבורת ילדים והתחילו ליצעוק אלי וליצחוק אלי וזה היה מאוד מעליב. ברחתי לשירותים ובכיתי. כשהיה צילצול יצאתי מהתא בעניים נפוחות מדמעות אבל אף אחד
לא שם לב. בכול ההפסקות היתחבאתי על אחד העצים. ככה זה נימשך במשך המון זמן. בשלב מסוים הם עברו לאלימות של ממש. ההורים שלי אפילו לא חשדו שמשהו לא בסדר קורה. באחת הפעמים האלה הם דחפו אותי ונפלתי.
הראש שלי היתנגש באבן. אני לא הייתי מסוגלת לקום. הם עמדו וצחקו. היה צילצול והם חזרו לכיתה ואותי השאירו שם בחצר. אחרי שהחצר היתרוקנה מילדים קלטתי את אחת הילדתו בכיתה שתמיד עמדה בצד ולא התערבה
כשהם הרביצו לי. הילדה הזאתי רצה אלי ועזרה לי לקום. היא לקחה אותי למירפאה. האחות בדקה אותי ואמרה שהיא חושבת שאולי יש לי זעזוע מוח ושצריך להזמין אמבולנס. אני ואותה ילדה שקוראים לה ליה דיברנו ודיברנו בזמן
שחיכינו שהאמבולנס יגיע. ליה ידעה אנגלית טוב ממש כמוני ביגלל שהיא גרה בלונדון חמש שנים. האמבולנס הגיע והפרמדיקים אמרו שליה לא יכולה לבוא איתי. אני וליה היתחננו אליהם שיסכימו ובסוף הם הסכימו. התחלנו
בנסיעה ואני וליה פשוט לא הפסקנו לדבר לרגע. הנהג הפעיל את הצקלקה. הגענו לבית חולים ולליה לא היה ברירה אלא להישאר בחדר ההמתנה בזמן שהייתי אצל הרופא. אני לא ממש זוכרת מה קרה כשהייתי אצל הרופא אני
רק זוכרת שישבתי אל המיטה ושהרופא בדק אותי ואמר שיש לי זעזוע מוח ועוד כול מיני דברים שלא הבנתי. אחרי זה העבירו אותי לחדר שלי ושכבתי שם אל המיטה ונירדמתי כשהתעוררתי גיליתי את מילי יושבת אלי ואז היא
צרחה: "היא בחיים!" וחיבקה אותי החמודה. פיתאום קלטתי שכול המישפחה שלי עומדת סביבי וגם ליה שישבה לידי. השעה הייתה כבר שתיים בצהריים. אמא אמרה שבחדשות שמעו אל מה שקרה והם רוצים לראיין אותי.
הסכמתי. בשעה שמונה הגיעה צוות חדשות וראיין אותי ואת ליה. סיפרתי להם איך הילדים כבר חצי שנה עושים אלי חרם ואיך הם דחפו אותי ממש חזק ואיך ליה באה ועזרה לי. ליה עזרה לי לענות אל השאלות כי למרות שאני
גרה כאן בישראל כבר יותר מחצי שנה אני עדיין לא הכי טובה בעיברית. בסוף המנחה אמרה: "תודה רבה קיילי וליה אל הראייון" וניגמר הראיון. האחותי אמרה לליה שהיא צריכה ללכת ואני הלכתי לישון. לאחר שבוע הישתחררתי
הביתה. כשחזרתי לבית ספר כול הילדים אחד אחד התנצלו אל מה שהם עשו לי. סלחתי להם. אני מזכירה לכם קוראים יקרים שגם אם מציקים אליכם או מחרימים אתכם הכול יהיה בסדר. תישארו חזקים ואל תוותרו.
וברור שלא תציקו לאחרים כי אתם פשוט לא יודעים כמה שזה נורא שמציקים לך.
|
|
