|
חנונית עם סגנון 4
|
12/01/2021 |
הקדמה
היי שוב!
מה נסגר עם החיים שלי?!
בכל מקרה, לא הייתי מעדיפה שהם יהיו שקטים...
אבל זה מתחיל להיות מוגזם!
אז כן, חזרתי, עם עוד סיפור.
מתי אני אירגע?
פרק 1 - יום הולדת
הכל התחיל ביום ההולדת של ירדן.
ההורים שלי אירגנו לה אחלה מסיבה, כל הכיתה הגיעה להשתתף בשמחה.
ירדן קיבלה מרומי מד אהבה (איך לא?), לירון הביאה לה שרשרת זהב עדינה יוקרתית, מיה הביאה לה כד חרס צבוע בעבודת יד וברכה מרגשת, ההורים שלי הביאו לה 300₪ ונשיקה.
חח.
המתנה שלי הייתה מיוחדת.
הזמנה לטיול מתוכנן חופשי.
עבדתי שעות על המתנה שלי, עד שמצאתי מסלול שמצא חן בעיני.
חוץ מזה, הבאתי לה גם את התחפושת מההצגה שלנו.
ירדן התרגשה מאוד כשראתה את הכרטיסים שהכנתי לטיול, וכולם צחקו וזכרו את ההצגה הקטנה שלנו.
פרק 2 - הטיול
הגיע בוקר הטיול.
הדרכתי את אמא בנסיעה עד שהגענו לתחתית של הר מושלג.
משם תיכננתי להוביל את ירדן אל היער, שבאמת נראה קסום, ואז ל"מקום מיוחד", לשם ירדן תלך בעיניים עצומות, ותגלה שזה הבית.
יצאנו מהמכונית, והתחלנו לטפס על ההר.
הנוף היה מרהיב, והטיפוס לא היה קשה מדי.
אבל שכמעט הגענו למעלה התחילה מפולת סלעים.
צרחות.
נפילות.
התגוננויות.
בכיות.
ומצאתי את עצמי בבית חולים עם ירדן.
לי היו רק כמה חתכים, אבל ירדן כמעט התרסקה, וההורים שלי...
לא ראו אותם מאז המפולת.
הרופאים ניסו לא להדאיג אותנו, אבל ידעתי את זה.
הם מתים.
בינתיים, הייתי צריכה לדאוג לירדן, שממש בקושי נשמה.
הגיע היום שרופא בעל עיניים סגולות בישר לי את החדשות.
ירדן נטשה את העולם.
אני יתומה.
פרק 3 - בית היתומים
הייתי בהלם, והפחד הקפיא את הדמעות.
לא יכולתי אפילו להיפרד מירדן, בגלל "סיבות רפואיות", לפי דברי הרופא.
ניסיתי לחזור הביתה, אבל הרופא בעל העיניים הסגולות אמר שאין מי שידאג לי שם, ושממילא הרסו את הבית כבר.
איך הם יכלו לעשות את זה?!
לפיכך מצאתי את עצמי בבית היתומים שירדן גדלה בו.
*********************
המנהלת קיבלה את פני בהבעה חמוצה, נתנה לי כותונת אפורה שכנראה הייתה מין תלבושת אחידה, ושלחה אותי לחדר 56.
הייתי לבד.
למה לא יכולתי פשוט לעבור לבית של מיה?!
החדר כלל מיטת יחיד קטנה, ארון בגדים שהעץ בו נרקב, ושידת לילה פצפונת.
הקירות היו גם הם אפורים ומדכאים, והצבע התחיל להתקלף במקומות מסוימים.
איזה מקום עגום לגדול בו.
פרק 4 - טקס הפתיחה
העיר אותי משהו שנשמע כמו חריקת ציפורן ענקית על הקיר.
"זה הצלצול?!" אמרתי לעצמי, ומיהרתי להתלבש בכותונת האפורה .
המנהלת קראה לכולן להתאסף באולם הכנסים.
"כמו שאולי ראיתן, יש לנו תלמידה חדשה."
מאות עיניים הופנו אליי.
"מירה, אלה, אתן אחראיות לטקס ההתחלה שלה."
אמרה המנהלת והצביעה על שתי תלמידות, שסימנו לי ללכת בעקבותיהן.
הלכתי איתן אל... תא בשירותים.
"מה -" התחלתי להגיד, אך הן דחפו את הראש שלי אל האסלה.
הזדקפתי יורקת מים, דבר אחד ברור, אני לא נשארת כאן.
פרק 5 - ההצגה קמה לתחייה
חזרתי לאולם הכינוסים, כל היתומות היו שם וטיטאו את הרצפה.
זה הזכיר לי משהו, אבל לא הצלחתי להיזכר במדויק מה...
ואז נכנסה המנהלת, בשמלה שחורה צמודה ועקבים גבוהים, מחזיקה שוט בידה.
נזכרתי בהצגה, שלי ושל ירדן, בהלה אחזה בי כשהבנתי מאיפה ירדן לקחה את הרעיון.
מיהרתי לחפש מטאטא, וטיטאתי עם כולן.
נראה שהמנהלת התאמצה לראות פספוסים אצלי, כי חשבה שאני לא מכירה את החוקים, אבל אני הכרתי אותם בתיאוריה, וטיטאתי את הרצפה בתשומת לב מרובה.
המנהלת הידקה את שפתיה ועברה לילדה הבאה.
בתוך כל זה, הייתי היחידה שראתה את הדלת נפתחת.
ילדה נכנסה, מכווצת.
המנהלת פסעה לעברה, אמרה משהו שנשמע כמו, "ברוכה הששה", ניחשתי שהיא אמרה "ברוכה הבאה".
הילדה התקרבה, וראיתי אותה בבירור.
היא הייתה מאוד דומה לירדן.
לא יכולתי לעצור את יללת האומללות שבקעה מגרוני, והמנהלת ניגשה אלי בצעדים נמרצים.
"מה את -" היא התחילה, ואז נפל מבטה על הילדה שדמתה לירדן, שטיטאה את הרצפה בצעדים מגושמים מאוד.
היא התקרבה אליה, אמרה לה משהו, והרימה את השוט באיום.
הסבתי את מבטי בדיוק כשנשמעה ההצלפה, ולאחריה קריאת הכאב.
"בתור עונש, את תגורי לשבוע הזה על הגג, את תנקי אותו כל היום, וכל מי שיראה אותך יהיה רשאי לתת לך פקודות.
את תהיי משרתת הכלל." אמרה המנהלת.
היא הורתה לילדה להחליף בגדים לשמלה קצרצרה קרועה ודקה, והשומרים נעלו אותה בגג המגדל.
אבל קפאתי כששמעתי מה אמרה המנהלת לשומרים בשובם.
פרק 6
"תרוקנו את החדר של ירדן, תהיה לה הפתעה כשהיא תחזור."
חיוך קר ואכזרי הופיע בזוויות פיה של המנהלת, אבל אני לא הבחנתי בו.
ראיתי רק את השומר שעמד לצידה.
שומר בעל עיניים סגולות ופרצוף מוכר כל כך...
זה היה הרופא.
אז... זה אומר שירדן... ואז הכל הסתדר.
הייתה מערה קטנה בזמן המפולת, ההורים שלי היו קרובים אליה וכנראה הסתתרו שם.
הרופא הרחיק אותי כי לא רצה שאדע שירדן לא מתה.
הבית לא באמת הרוס.
לירדן כנראה סיפרו את אותו הסיפור, והחזירו אותה לכאן.
ומה שהמנהלת אמרה, "ברוכה הששה", זה היה כנראה "ברוכה השבה".
במוחי הסתדרה תוכנית.
אני חייבת להגיע למגדל ההוא.
פרק 7
קמתי מוקדם בבוקר, חדורת מטרה.
יצאתי לחצר בית היתומים, לראות את ירדן.
היא הייתה שם.
ההמון זרק עליה נעליים, כדורי נייר לעוסים, מסטיקים, טישו משומש ופירות רקובים.
ידיה של ירדן היו פצועות, והפצע שגרם השוט היה מזוהם.
ירד גשם כבד, זאת הייתה הסיבה לשמלה הקצרצרה שירדן לבשה, וכעת רעדה בתוכה.
הצלצול הגיע.
הלכתי לאולם הכנסים, שם טיטאתי עם כולן.
חיכיתי קצת עד שהמנהלת הגיעה, ואז עברתי לקצב איטי ומגושם.
המנהלת ראתה אותי.
היא קראה אליי, ואני העמדתי פנים שאני מופתעת, והסתובבתי.
המקל של המטאטא פגע ברגליה של המנהלת, כמו שתכננתי, והיא נפלה על הרצפה.
המנהלת רתחה.
"קחו אותה לבמה והודיעו על כינוס!" היא צעקה אל השומרים.
הם הוליכו אותי לבמה, וצלצלו בפעמון לאות כינוס.
המנהלת הרצתה לתלמידות וסיפרה להן על איך שפגעתי בה עם המקל.
"עכשיו, החדשה שלנו תראה מה העונש!" היא צעקה.
שני שומרים, נוספים לאלו שהחזיקו אותי, עלו על הבמה.
בידי אחד מהם הייתה קופסת צבע, ואצל השני היו מספריים גדולים.
השומרים שהחזיקו אותי הוליכו אותי אל מרכז הבמה, ואז אחד השומרים שפך את קופסת הצבע על שיערי, שהפך לירוק.
הרמתי את גבותי.
לא התכוונתי להראות חולשה מול המנהלת הזאת.
"אה, זה סתם בשביל הקטע, כי זה לא יישאר." המנהלת חייכה.
השומר שהחזיק מספריים התקרב אליי, ואז קצץ את שיערי עד שלא נותר ממנו כלום.
"תשחררו אותה," אמרה המנהלת.
רגע... מה? אני חייבת להיות עם ירדן!
עשיתי את הדבר היחיד שעלה בדעתי.
נתתי למנהלת סטירה חזקה.
היא התנשפה.
"תנו לה את העונש!" היא צעקה.
פרק 8
המנהלת נעלמה למשרדה וחזרה עם השוט בידה.
היא הצליפה בי פעם אחת, ואז השומרים חלצו ממני את נעליי בכוח והלבישו אותה בשמלה הקצרצרה והקרועה כמו ירדן.
עמדתי לפגוש אותה.
הם העלו אותי אל המגדל, ונעלו את הדלת.
ואז ראיתי את ירדן.
"ירדן! זאת אני!" קראתי, היא חייכה בהפתעה ואז מעדה פתאום.
ניסיתי למנוע ממנה ליפול, אבל זה לא עזר.
נפלנו שתינו מהמגדל הגבוה אל מותנו, ואז שמעתי קול מהדהד, "ספיר! ספיר! נו כבר!"
פרק 9
"ספיר, קומי!" אמר שוב הקול - לא, זה היה הקול של ירדן.
עשיתי כבקשתה, ונדהמתי לגלות את עצמי במיטה.
"ספיר, היום היום הולדת שלי!" אמרה ירדן בהתרגשות.
"מה -" ואז הבנתי.
חלמתי חלום.
חיבקתי את ירדן חזק.
***********************
הכל התנהל כמו בחלום שלי, אפילו אותן המתנות, אבל ידעתי שהכל בסדר.
ואכן, הטיול היה מרגש, ללא שום מפולת סלעים.
הכל היה טוב.
היי ערפדימים!
קודם כל, אם אתם מאלה שבוכים או מפחדים או מתרגשים מדברים כאלה, חייבת לכם התנצלות...
פרק 5 ופרק 7 אוי ואבוי...
ואני עדיין עובדת על החמישי, אבל מבטיחה שהוא יפצה על זה:)
|
|
