|
חנונית עם סגנון 5!
|
14/01/2021 |
הקדמה
אאאאררררגגג!!!!
אני לא מאמינה שאני חוזרת אליכם!
התגעגעתם?
בסוף נהיה החברים הכי טובים!
מקווה שאני לא אחזור שוב ושזה הסיפור האחרון!
עם מזל כמו שלי....
פרק 1
אז הסיפור הזה התחיל בטיול השנתי של הכיתה.
עמדנו לצאת לטיול רציני, אל כל מיני מאגרי מים, למשך חמישה ימים רצופים.
מאוד התרגשתי, גם ירדן, ההורים שלנו נתנו לנו אישור.
האמת, היינו קצת צריכות לשכנע את אמא, שפחדה שיקרה לנו משהו.
ארזנו בגדי ים וגם מצעים למיטה, כי לא ידענו איפה נישן.
המורה הביאה לכל אחד רשימה לבית עם הציוד הדרוש, ואני וירדן ארזנו את שאר הציוד הנחוץ.
כל הכיתה דיברה על הטיול בהתרגשות, וכשהגיע הזמן לצאת ממש התפוצצנו.
זה עמד להיות אחד הימים הכיפיים ביותר שחווינו.
פרק 2
אני, ירדן, מיה, לירון ורומי תפסנו את חמשת המקומות מאחורה.
לא הפסקנו להתפרע ולצחוק, ואז מיה ביקשה רשות מהמורה, לקחה את המיקרופון שהיה באוטובוס, נעמדה באמצע המעבר עם גבה אל השמשה והתחילה את "חידון הארי פוטר הגדול".
"מתי לראשונה הוזכר סיריוס בלק?" קראה מיה אל תוך המיקרופון, "בספר הראשון! עם האופנוע!" צעק מישהו בהתלהבות.
הכיתה שלנו נהייתה חולת הארי פוטר מאז... בואו נקרא לזה "מהפכת החנונית".
כשהסתיים החידון ומיה חזרה, צחקנו ואמרנו לה כמה היה נפלא.
ואז רומי לחשה משהו ללירון.
חיוך ממזרי התפשט על פניה של לירון, והיא לחשה משהו למיה, שהעבירה לי את ההודעה, אני מסרתי אותה לירדן.
וככה, התקדמנו אל קדמת האוטובוס והתחלנו תחרות קריוקי מאולתרת.
כן, בנוכחות כל הכיתה!
היה ברור לכולנו שירדן ניצחה, היא שרה את השיר "wek my up" של אביצ'י בקול נוגה במיוחד.
זה באמת היה תענוג.
פרק 3
כשהגענו סוף סוף למקום שבו היינו אמורים לישון, כבר היינו סחוטות מצחוק, מבחילה ומעייפות.
אבל כל זה נעלם כשראינו את הדשא הירוק, בקתות העץ המבריקות, חדר האוכל הנוצץ, הספסלים ומתקני הספורט שהיו פזורים ברחבי המדשאות.
למרות שישבנו במקומות האחרונים, מאחור, ירדן, מיה, לירון, רומי ואני רצנו ראשונות אל אחת הבקתות.
פתחנו בתנופה את הדלת והסתערנו על הבקתה.
היה שם חדר שירותים קטן, שלוש מיטות קומתיים גדולות מוצעות, ושולחן עם חמש מגירות, לאחסון.
"אני למעלה!" צעקנו כולנו ביחד וצחקנו.
הייתי מהירה מדי בשביל מיה, ותפסתי את המיטה העליונה, עם השמיכה הכחולה זרועת הנצנצים.
לירון, כמובן, השתלטה על הקומה העליונה, למרות שרומי טובה בספורט, לירון פשוט קפצה אל המיטה וצחקה.
מה שהשאיר את ירדן, שהייתה חכמה כי ידעה שתישאר בסוף מיטה, שטיפסה בנינוחות אל המיטה השלישית.
פרקתי את חפציי, חלק מהם בתוך אחת המגירות שבשולחן, ונאנחתי בסיפוק.
אין ספק שזה עומד להיות טיול נפלא.
*********************
"אין להסתובב מחוץ לבקתות לאחר השעה שמונה," המורה המשיך בהרצאה חדגונית על כללי הטיול.
לירון החניקה פיהוק, רומי התעסקה בשיערה, אני וירדן החלפנו מבטים משועממים ומנומנמים, מיה התאמצה להקשיב, למרות שנראה היה שיכולת הריכוז שלה הולכת ומתפוגגת.
"התחנה הראשונה שלנו תהיה האגם הסגול, תיכף תבינו למה הוא נקרא כך."
המורה אמר "תיכף", אבל היינו צריכים לחכות עד מחר.
צעדנו בחזרה אל הבקתות, והחלפנו בגדים לפיג'מה.
לאף אחת לא היה כוח לדבר, ועד מהרה נרדמנו כולנו.
פרק 4
"קומו! קומו! קומו! קומו!"
העיר אותנו קולה העליז של מיה, היא הדביקה את כולנו במצב הרוח, ועד מהרה צחקנו כולנו בלי סיבה.
הגענו לחדר האוכל וראינו אותו עמוס.
הבחנתי בשולחן פנוי ומיהרנו להתיישב.
"יש לי משהו לספר לכן," אמרה לירון, "סיימתי את השלט!"
היא הרימה שלט שעליו נכתב באותיות אדומות, "אין כניסה לחננות מכוערות".
צחקנו כולנו ולירון זרקה את השלט לפח.
"מספיק עם הפטפטת! מחכה לנו יום עמוס!" אחת המורות נכנסה בצעד נמרץ.
"כולם, בואו אחריי לתחנה הראשונה, האגם הסגול."
הלכנו אחריה, מצוידים בבגדי ים ובתיקים עמוסים ציוד.
המורה הנידה את ראשה.
"כל כך הרבה ציוד..." שמענו אותה ממלמלת.
החנקנו צחקוק.
את הנסיעה העברנו בדיבורים על החיים, ירדן הייתה הראשונה שהבחינה באגם הסגול.
"או! או! או! או!" היא צייצה בהתרגשות, "תראו!" הבטנו מבעד לחלון, זה היה מרהיב.
האגם היה די קטן, בגודל של בערך חמש בריכות מגודל מלא, אבל יחסית לאגם...
והוא באמת היה סגול.
האגם נצנץ בסגול קסום, שהאיר את כל הסביבה.
כמה אבנים גדולות היו נטועות בקרקע ליד האגם, ועצים ירוקים ורעננים כיסו את השמיים.
היה שם מבנה גבוה באמצע האגם, חשבתי שיהיה כיף לקפוץ ממנו.
כולם נדחפו בנסיון להגיע ראשונים, וכשיצאנו, זה היה אפילו יותר טוב מאשר מבעד לחלון.
האוויר היה קריר ורענן, ובמים היו תנודות קלות וכמעט בלתי מורגשות.
זה כאילו האגם התחנן שנקפוץ.
לירון ורומי כבר היו בבגדי ים, לירון בבגד ים זהוב, רומי בשחור.
מיה החליפה לבגד ים מנצנץ , וירדן ואני לבשנו בגדי ים כמעט תואמים.
קפצנו כולנו ביחד אל המים.
כשהיינו בתוך המים, הדבר הראשון שעשיתי זה לשחות לעבר המזח.
טיפסנו אליו כולנו, רצינו לקפוץ יחד.
ספרנו עד חמש, אבל בשלוש רומי חשבה שקופצים, היא קפצה ואני ניסיתי ממנה ליפול, אבל נפלתי בעצמי, ירדן תפסה בי וניסתה למנוע משתינו ליפול, מיה עשתה את אותו הדבר, גם לירון, ובסוף נפלנו כולנו.
וואו, הנפילה הייתה ארוכה, פגענו במים בקול חזק.
עלינו בחזרה וצחקנו.
ואז הבחנו על המזח, במה שנראה כמו זומבי עם עור אפור ושיער ירוק.
צרחנו כולנו, זה באמת נראה מפחיד, ואז הזומבים הסתובב, זאת הייתה.... רומי!
העור שלה נראה אפור באור הסגול, ונדבקה לה אצה ירוקה לשיער.
צחקנו עד שלא יכולנו לנשום, וכשהמורה קראה לנו לחזור, בשביל הרצאה על האגם, היינו כולנו מחויכות.
פרק 5
הימים נמשכו, נסענו אל ים המלח, אל הכינרת, אל נחל אכזיב ואל באר מים עתיקה, שם סיפרו לנו סיפור על... טוב, על הבאר.
הטיול האחרון שלנו היה אמור להיות אל נהר מפורסם, שם נקים מחנה אוהלים.
בעיקר כי נהיינו כאלו פדחניות, נפרדנו מהבקתה שלנו בדרמטיות.
"אז איך זה נשמע," הנחתי את העט והקראתי את הנאום שהכנתי.
"היי שלום, בקתתנו, נקשרנו אלייך בחוטים של אהבה, אהבה כה עזה עד שהתשוקה להישאר ממלאת ליבנו, אך אנו נרגשות לפקוח עינינו, להדליק משואה ולהמשיך את חיינו השלווים.
אין זה משנה מה יקרה בהמשך, תמיד נהיה איתך."
פרצנו בצחוק ומיה הוסיפה שורה אחרונה.
"אנו לא רוצות לפגוע ברגשותייך, אבל למרות הכל, לבקתה אין רגשות..."
"את בטוחה בזה?" לירון החוותה בראשה על הפרצוף שציירה על הדלת.
"היא עצובה."
פרק 6
יצאנו מהבקתה, וחיכינו לאוטובוס.
כל שאר התלמידים נראו מבולבלים כמונו כשהוא לא הגיע.
המורה הגיעה בצעד נמרץ, "לכאן, תלמידים, לכאן," הלכנו בעקבותיה, כעבור זמן מה הגענו אל מתחם מגודר בגדר עץ.
"נגיע לשם על... סוסים?!" קרא מישהו, ואכן, בתוך המתחם היו כשלושים סוסים.
כמו מגלגול קודם נזכרתי בשיעורי הרכיבה שהעבירו לנו בשנה שעברה, וחייכתי.
המורה שיחררה את הסוסים, אחד אחד, ועשתה את זה בסגנון "השרביט בוחר את הקוסם".
רומי קיבלה סוסה חומה אלגנטית ומבריקה, הסוסה של לירון היה לבנה ומלכותית, ירדן קיבלה סוס אפור ידידותי ואת מיה בחר סוס ערמוני מנוקד, כמו במבי.
כשהמורה שיחררה סוס גבוה ושחור בעל רעמה סמיכה וזנב מבריק, ידעתי שאותו אני רוצה.
הוא לא פסע באיטיות כמו כל האחרים, הוא דהר סביבנו כמה פעמים, כולו מלא אנרגיה.
לבסוף הוא נעצר לידי ופלט נחרה שהעיפה את שיערי על פניי.
צחקתי וליטפתי אותו.
כשהסוס האחרון - סוס קטן בצבע שמנת - יצא, הרכבנו על הסוסים שמיכות ואוכפים, ועלינו.
כל קבוצה הייתה אמורה לרכב בדרך אחרת, לפי המפה, ומיה, ירדן, רומי, לירון ואני הרכבנו את הדרך המאתגרת ביותר.
החפצים שלנו כבר היו על עגלה שאותה הובילו ארבעה סוסים, קומץ המורים המלווים נדחפו בין הציוד.
כל הכיתה הסתכלה עליהם ולא יכלה שלא להתפקע מצחוק.
פרק 7
"אז איך עושים קאנטר?" ירדן הסתובבה במקום על הסוס, רומי ניסתה להדגים לה.
"רדי! את קוראת לזה קאנטר?!" צעקה מיה, צוחקת.
הסוסה של רומי הסתובבה סביב עצמה בטירוף.
"בואו ננסה פשוט ללכת," הציעה לירון.
הרגשתי איך בלק - הסוס שלי - זז בחוסר נוחות, כאילו השתוקק לא פחות ממני לדהור.
"לא," אמרתי, "בואו נקרע את המסלול. פשוט תדרבנו את הסוסים עד שהם יפתחו בדהרה," ירדן הנהנה.
ואז יצאנו לדרך, אני ובלק, ולא, זה לא היה קאנטר, זו הייתה דהרה אמיתית.
הרוח בידרה את שיערי, זה כל מה שנזקקתי לו אי פעם.
כיף.
חברות.
בעלי חיים.
אהבה.
הגענו להתחלת הנהר לפני כולם, היו שם סירות להמשך הדרך.
בגלל שמיה לא מפספסת הזדמנות להתפרע ולהתפדח, היא הושיבה אותי מאחוריה בסירה ושרה, "מה מעבר לנהר..." ירדן, לירון ורומי עמדו מהצד והתפקעו מהשירה של מיה ומההבעה ההמומה שעל פניי.
"...רוצה לראות, מה מעבר לנהר, על קו החוף..." המשיכה מיה בשלווה, ירדן ורומי התנדבו לבסוף לצעוד לידינו עם הסוסים, לכן התקדמנו בקצב איטי בתוך סירות המשוטים.
הגענו אל קרחת היער הקטנה, שם היה דשא שהסוסים יוכלו לחכך ומעמד למשוטים.
"שלום, קבוצת טורנדו, הצלחתן להגיע ראשונות," אמר מורה מלווה שחיכה לנו.
החלפנו מבטים.
קבוצת טורנדו?
"הגעתן הראשונות, לכל נקראתן קבוצת טורנדו," אמר המורה כאילו ניחש את דברינו, "הקבוצה שתגיע שנייה תזכה בתואר קבוצת הלהט, והשלישית - קבוצת האמרלד."
הנהנו, הקבוצה השנייה הגיעה תוך כמה דקות, הם בחרו להמשיך את הדרך על הסוסים ולא עם הסירות.
"הגעתן שניים, ברוכים הבאים, קבוצת הלהט," המורה קיבל את פניהם, אחר כך הגיעו שאר הילדים בטפטופים.
פרק 8
המורה הסביר לנו איך להקים את האוהלים, למרבה הצער בכל אוהל היה מקום רק לשלושה, ומיה, ירדן ואני שהינו באוהל אחד בעוד שלירון ורומי שהו בשני.
הייתה אמורה להיות לנו מסיבה מסביב למדורה עד חצות, אבל אין שום סיכוי שאני לא אתפרע עם החברות הכי טובות שלי עד לפנות בוקר.
שכולם שכבו לישון, הגנבנו שמיכת פיקניק, שני שקי שינה, פנסים וחטיפים אל מעבה היער, והעברנו את עצי המדורה לשם.
המסורת הייתה, כמובן, לפתוח בסיפורי אימה.
מיה הייתה הראשונה.
"בגלקסיה רחוקה.... בעולם אפל.... בארץ אפלה..... בעיר אפלה.... בשכונה אפלה.... ברחוב אפל..... בבית אפל..... בחדר אפל.... בארון אפל...." כעת היא לחשה, "בפינה אפלה... נשמעה צרחה מקפיאת דם! 'אמא! עשיתי בחיתול!' "
צחקנו עד שראשינו הסתחררו, ירדן הייתה ההבאה בתור, אחר כך רומי, ואז הגיע תורי.
באמת הגזמתי, כשהגעתי לחלק המפחיד ביותר ירדן צרחה ודפקה ספרינט רציני אל האוהל בחזרה.
מיה ואני קמנו מיד לקרוא לה לחזור, רומי קמה שנייה אחרינו, אבל לירון פשוט התפוצצה מצחוק.
מצאנו את ירדן מאחורי עץ, מיה פתחה את פיה אבל ירדן השתיקה אותה.
"תשמעו!" השתתקנו והקשבנו, לרגע לא שמענו כלום, ואז, בבת אחת, זה הגיע.
קול שאגה עצום ולאחריו גל ענק של מים.
ירדן ומיה צרחו, אני תפסתי בידיהן והתחלנו לרוץ.
פרק 9
"תברחוווווו!" צווחה מיה אל לירון ואל רומי המבולבלות, "היא דיברה הרגע!" צעקתי כשהן לא זזו, לירון ורומי הצטרפו לריצתנו.
"מה - קורה - פה?" התנשפה לירון, בתגובה הצבעתי מאחורי גבי, בלי להפסיק לרוץ.
לירון צרחה והאיצה את צעדיה.
הגענו אל מחנה האוהלים, מותשות, "כולם לקום! תזונאמי! לקום! תזונאמי!" קראה מיה, מלמולים נשמעו מהאוהלים, ולאט לאט ילדים הוציאו את ראשיהם.
המורים המלווים קפצו ממקומם, ופינו את הילדים.
רצנו כולנו בלי לחשוב יותר מדי, אבל נראה היה שגל התזונאמי מתקרב יותר ויותר.
ואז שמתי לב איפה היינו, היינו ברחבת הספורט האתגרי, ומולנו עמד קיר חבלים רחב.
"יש לי רעיון!" צעקתי, כולם הפסיקו לרוץ והביטו בי.
כן, היה לי רעיון, נזכרתי מה היה על המזח באגם הסגול.
פרק 10
טיפסנו על סולם החבלים, בשורה, מחזיקים ידיים.
"אני סופרת עד שלוש!" אמרה אחת המורות, "אחת... שתיים... ש - לוש!" קפצנו ביחד בדיוק כשגל התזונאמי הגיע.
זה עבד.
אמנם לא היינו הרבה, אבל הסוסים - מה הם עושים כאן בכלל - קלטו מה אנחנו עושים ורקעו ברגליהם על הגל.
תמיד אמרתי שסוסים הם בעלי חיים חכמים.
הגל החל לסגת, ולזרום בכיוון ההפוך, בחזרה אל הנהר.
בעצם, זה היה די כיף.
**************
"אז עצרתן את התזונאמי."
אמרה אמא.
"לבד." אמר אבא.
חייכתי חיוך רחב. "לא לבד," וזה הזכיר לי... "יש מקום לסוס בחצר?"
"מה?!" קראה אמא.
טוב, אין ספק שהחיים שלי לא רגועים במיוחד, חשבתי בעוד אמא מזנקת לחצר, אבל הם נפלאים.
והם החיים שלי, לא של אף אחד אחר, אין ספק שעזרתי לעצמי לצמוח.
|
|
