קהילה - סיפורים ושירים
|
|
|
|
|
עולה חדשה - סיפור לכתב אורח
|
22/06/2021 |
פרק ראשון – הכרות
"עמית, אין כמוך! הלוואי שכולם היו כמותך!" אמרה אנה לעמית.
אינכם מכירים אותי עדיין, אבל אני בטוחה שהרבה עולות חדשות כמוני יזדהו עם מה שעבר עלי בשבועות האחרונים.
אספר לכם את כל הסיפור, אבל לפני כן אספר לכם על עצמי.
קוראים לי אנה, כן, לפי השם שלי אפשר לדעת שנולדתי ברוסיה, פה בארץ מכנים אותי איילה, אבל אני אוהבת יותר אנה.
נולדתי לפני 12 שנים ברוסיה, ועלינו לישראל לפני כשנה, אינכם מבינים איזו התרגשות היתה כשהגענו לארץ ישראל, לארץ הקדושה, המובטחת!
ברגע שנחתנו לא רצינו לצאת ממנה לעולם עוד!
אבל אתם יודעים, עם כל הציפיות יש גם הרבה חששות.
כבר לפני שהגענו הנה, עוד ברוסיה, שאלתי את אימי איך זה להיות עולה חדש, בארץ לא מוכרת, בשפה זרה, הרי אמא שלי גם היתה כזאת, היא לא נולדה ברוסיה, אלא בקנדה.
היא אמרה לי שכן, הציפיות שלה היו הרבה יותר גבוהות, היא חשבה שכולם יקבלו אותה ושהיא תהיה מאוד מקובלת.
היא הוסיפה ואמרה שהיא היתה בכיתה מעורבת, בנים ובנות יחד, לכן חשבה שהבנות דווקא יקבלו אותה ויהיו חברות שלה, אבל זה היה בדיוק ההפך, הבנים אהבו אותה והבנות, אין על מה לדבר אפילו,
היו רעות כל כך!
גם אצלי זה היה כך, כולן היו רעות!
כולן, חוץ מילדה אחת, שעליה אני אספר לכם בהמשך.
פרק שני – הגעה לבית החדש
ביפ ביפפפפ
נהג המשאית צפר והעיר אותי משנתי,
ירדנו מהמטוס לפני שלוש שעות, עכשיו אנחנו בדרכינו לבית החדש.
כשהתעוררתי, ראיתי שאני נמצאת במשאית עם מישהו, האיש הזה שהתברר שקראו לו אחמד, היה הנהג שהוביל את חפצינו לביתנו החדש.
עדיין לא הבנתי למה אני לא אם כל המשפחה, למה שמו אותי עם אחמד ולא במקומי הקבוע באוטו.
הרגשתי חולה, זזתי בקושי, הבנתי שכנראה חליתי באיזו מחלה מדבקת לילדים ולכן אימי לא רצתה שאדביק את אחיי.
שאלתי את אחמד מתי מגיעים, הוא הסתכל עלי בפרצוף מפחיד ואז אמר בקול צפצפני למדי:"הו התעוררררררררררת!"
"כן" אמרתי בקול חלש והשתתקתי,
גם הוא מדבר בר' ארוכה, ברוסיה הרבה אנשים דיברו ככה,
בגלל הר' המתגלגלת שלו הרגשתי קצת פחות מפוחדת והשלמתי עם המצב שאני איתו.
"נגיע בעררררך בעוד כחצי שעה" הפר אחמד את השתיקה שנוצרה והקפיץ אותי ממקומי.
"תודה" מלמלתי בשקט.
הנסיעה נמשכה, והנה, הגענו.
הבית שהגענו אליו היה בית יפה, לא גדול מידי אך לא קטן.
זה היה בית פרטי בן שתי קומות, בלי עלית גג, נראה כמו בית חדש.
אחמד ירד מהמשאית ואז בא אלי והעיף אותי מעל המדרגות כאילו אני ילדה קטנה.
אחמד בא לעבר הדלת וניסה לפתוח אותה.
"ההוררררים שלך כנראה עדיין לא הגיעו" הוא אמר.
"לא נוררררררא, יש לי מפתח" אמר ופתח מיד את הדלת.
הבית היה די יפה, היה קיר בסלון שאמא עשתה בצבע אדום, פחות התחברתי, חוץ מזה הוא היה די יפה.
עליתי לחדרי ונשכבתי על המיטה, כן, ההיתי חולה.
לא ידעתי איזה סוג מחלה חליתי, אבל הידיעה שאני חולה הספיקה לי.
שכבתי והבטתי בתקרה, גשם חזק התחיל לרדת, הכל נשמע עצוב וקודר.
עקבתי אחרי הצלילים של הגשם ואט אט העיניים שלי נעצמו ונרדמתי.
למרות הרעש הנורא שעשו אחי לא קמתי.
אמא כנראה החליטה לא להעיר אותי.
הגיע הבוקר, התעוררתי ראשונה, כנראה כי נרדמתי ראשונה.
קמתי לאט לאט מנסה לא להעיר את אחותי יוליה הקטנה שישנה סמוך אלי.
ירדתי לקומה הראשונה והתחלתי לסייר.
ראיתי את התמונות שאמא תלתה, את הציור שיוליה עשתה ביום האחרון בגן ,ראיתי ערמות ארגזים, וגם ראיתי ציוד של בית ספר,
בית הספר החדש שלי, הכיתה החדשה שלי.
לא ידעתי למה לצפות, לטוב או לרע.
התיישבתי על הספה וחשבתי, חשבתי על כל הדברים שהיו לי ברוסיה, על החברות, על הבית הענקי, על המסעדה של וקיטורי...
מה לא בעצם?
כנראה חשבתי חזק מידי, כי פתאום שמעתי צעדים קלים יורדים במדרגות, ההיתי שקועה בזיכרונות עד שלא היה לי אפילו כח להסתכל מי בא אלי.
הדמות התקרבה אלי לאט. והתיישבה לצידי.
זו היתה אמא.
אמא ראתה את הפרצוץ שלי וכבר ידעה על מה אני חושבת.
שתקתי. גם אמא שתקה.
"תצאי מזה אנה! פשוט תצאי!" שברה אימי את השתיקה.
הסתכלתי עליה בפנים של "מה את רוצה ממניי"
אבל ידעתי שהיא צודקת.
"אנה, תקשיבי, את צריכה להישאר חזקה, למרות שאינך יודעת ממה מצפה לך מחר, האם יהיו לך חברות, האם יאהבו אותך, אני מסכימה עם מה שאת חושבת.
אבל רק שתדעי, שלי היה קשה, ולא יכולתי לסבול עוד, נזכרתי שיש את ה' ששימור עלי, שיעשה לי טוב, היתה לי תמיד תחושה טובה שחשבתי על זה.
ההיתי ממליצה לך לנסות גם"
היא סיימה לדבר, קמה ועלתה כלפי מעלה במדרגות.
ליוויתי אותה במבטי והרגשתי הרבה יותר טוב.
"אם אמא היתה שמחה גם ברגעים הכי קשים אני גם צריכה להיות ככה!"
אמרתי לעצמי.
התחלתי לקחת ארגזים שלי ושל יוליה לחדר.
סידרתי וסידרתי, ההרגשה שלי השתפרה בהרבה!
בנתיים, הבית התחיל לקום לתחייה.
כל האחים שלי קמו וחיפשו את הציוד שלהם לבית הספר.
אחד היה צריך את התיק שלו, השנייה את חוברת חשבון.
הבית התעופף לו.
והנה!
שתי אחיי כבר יצאו מהדלת, פחות רעש היה פתאום, אחר כך גם אחותי הגדולה, וגם יוליה, שאותה הכרתי לכם, ואם כבר מדברים על אחי בואו ואציג לכם אותם.
יש את אחותי הגדולה, לה קוראים מרי, אחר כך את התאומים, שהם החליטו שקוראים להם מעכשיו בשמות חדשים כי הם לא רצו שיצחקו עליהם, הם קוראים לעצמם אלעד ומידד.
חמוד, אבל אהבתי יותר את השמות הרוסים שלהם.
אחר כך אני, אנה, ואז אחותי הקטנה, יוליה!
אני סך הכל חמישה:)
והנה, אמא יצאה עם יוליה לגן ואני נשארתי לבד בבית.
סופסופ, קצת שקט!
כך התחיל היום הראשון שלנו בארץ ישראל!
פרק שלישי – חששות בדרך לבית הספר
למרות שאמא חיזקה אותי ואמרה לי לא לפחד ולחשוש משום דבר, עדיין, עדיין חששתי שהילדות בכיתה שלי לא יאהבו אותי, שהן לא יקבלו אותי כמו שאני, ואז אשאר בודדה בלי וחברות.
חשבתי מה יקרה עם יצחקו על המבטא החזק שלי.
ההיתי יכולה לחשוב על מליון ואחת דברים שיקרו לי, עד שפתאום ראיתי את שער בית הספר, התחלחלתי.
הוא היה נראה כמו בית כלא, השערים היו בצבע תכלת שנהפך לחלודה, הילדות שנכנסו בשער היו עצובות וקודרות.
הוריד לי את כל החשק להיכנס פנימה, כאילו שהיתה לי ברירה.
נשמתי נשימה עמוקה, עצמתי עיניים, עברתי את הכביש ונכנסתי לתוך בית הספר הראשון שלי בישראל!
זה בית הספר שלי, זה בית הספר *שלי*, מלמלתי לעצמי כשאני צועדת לכיתה.
הסתכלתי על המבנה השמנת עם התמונה הגדולה של כל בית הספר ואמרתי: "יהיה לי טוב, כי אני אעשה טוב!"
נכנסתי למבנה וצעדתי במדרגות אל עבר כיתתי.
פרק רביעי – קבלת פנים (לא) נעימה
"הממ" אמרתי כשהייתי בפתח דלת הכיתה "שלום לכולם, קוראים לי אנה, באתי מרוסיה"
נכנסתי לכיתה ותפסתי לי מקום.
"קומי עכשיו ילדה רוסיה מגעילה!" אמרה לי ילדה ששמה התברר לי אחר כך כתהילה.
"אני יושבת כאן! ורק אני!" היא אמרה לי בפרצוץ זועם שמראה גועל מפני.
"אבל יש פה שתי כיסאות, את יושבת שם" אנה הצביעה על המקום שלידה.
"מה לא ברור בזה שרק אני יושבת כאן? השולחן הזה שליי! שלי !!! השולחן כווווווווווולו שלי! את מבינה יחתיכת
גוש קטן ומזוהם!"
היא המשיכה לומר בארסיות.
"אבל איך את יכולה לקבל שולחן לבד? לא יהיה מקום לכולן!"
אמרתי ומיד קמתי ופיניתי את חפצי מחשש מבטה הזועם.
שמעתי אותה הומר למתחנפות שלה ש"הילדה הזאת הולכת להיות סיוט חיי!"
עברתי לשורה הראשונה ליד ילדה ושמה עמית.
עמית היתה ניראת ילדה טובה שיכולה רק לעזור לי בבית הספר הזה!
"היי, קוראים לי עמית" היא אמרה
"הממ, היי? לי קוראים אנה, באמתי מרוסיה לפני כמה ימים, כיתה נחמדה" אמרתי לה ועיקמתי את מבטי.
"אל תדאגי" היא אמרה לי "פשוט נתקלת בילדה הלא הנכונה. זאת תהילה, הכירי, תהילה היא מלכת הכיתה, כולן מתחנפות אליה, היא זאת שמחליטה מה משחקים, מי משחק ובקיצור מחליטה על הכל.
בואי, הראה לך את שאר הבנות, הן ממש נחמדות!"
אמרה, קמה והתחילה לעשות.
היא הכירה לה עוד הרבה בנות חדשות וטובות.
ההרגשה שלי אליה היתה טובה.
פרק חמישי – מלכת הכיתה
"אייי!"
"למה עשית את זה?" שאלת את טליה שהפילה אותי בחוזקה על הריצפה באמצע משחק המחניים.
"באלי" היא אמרה ודחפה אותי ברגליה.
"אני אגיד אותך למורה!" אמרתי לה.
"מעניין לי תשכל, מתי תפסיקי להיות מטומטמת? !"
היא אמרה ופניה הראו גועל אלי, כמו תהילה.
קמתי ושמעתי את תהילה אומרת לטליה: "כל הכבוד טליה, ככה צריך לעשות לילדות שחושבות תעצמן. צריך להמשיך למרר לה תחיים! מי היא שתאיים עלינו? סתם ילדה תינוקית עם פרצוף של בבון!"
נעלבתי בליבי.
הבנתי שתהילה אמרה לה לעשות את זה. עמית היתה לידי ואמרה לי שטליה היא אחת ה"מתחנפות" הגדולות של תהילה.
היא שטפה איתי את הפצע שנוצר מהנפילה וחזרנו לשחק.
בזמן מסוים תהילה וה "מתחנפות" שלה עברו לקבוצה השנייה וניסו להפסיל אותי.
ההיתי טובה במחניים לכן לא נפסלתי, אך לקראת סיום יעל זרקה עלי את הכדור בכל הכוח ולא רק שנפסלתי אלא גם נפלתי.
הן שרו להן "איזה ניצחון, חמישים מילון" והלכו.
אפילו לא ראו מה קרה לי.
רק עמית רצה אלי לבדוק מה קרה לי.
חשבתי לעצמי שאולי הן רעות אבל לא אוותר על עמית.
אמרתי לעמית שברוסיה לא היה לנו בכיתה המושג הזה של "מלכת הכיתה". כולן היו שוות. אולי היו בנות שהיו קצת יותר מקובלות מהשאר, אבל אף פעם לא התנהגנו ככה לילדה חדשה.
עמית אמרה שאין את זה בכל בתי הספר או הכיתות, אבל אצלן יש, היא גם אמרה שהיתה רוצה שזה יפסק אבל היא לא יכולה לעשות את זה לבד.
דיברנו ודיברנו. ההפסקה הסתיימה.
נכנסו לכיתה והתחלנו להתכונן לשעתיים מתמטיקה.
מתמטיקה לה היה המקצוע האהוב עלי, אבל הייתי די טובה בו.
השיעור התחיל והמורה נכנסה, באמצע השיעור, שהמורה נתנה לנו לעבוד בחוברת, הודיה, עוד מתחנפת, ביקשה מהמורה לקחת טישו כדי לקנח תאף, יש אצלנו בכיתה גלילי טישו ככה שלא ההינו צריכות ללכת לשירותים.
הודיה ישבה מאחורה ואני ההיתי בשורה הראשונה, הסתובבתי אחורה כדי לדעת מה הרעש שהן השמיעו, וראיתי את תהילה מסתכלת עלי וכותבת פתק.
שהודיה צעדה אל עבר השולחן היא עברה ליד מקומי, משכה לי בשיער ושמה לי פתק על השולחן.
הסתכלתי עליה, היא הסתכלה עלי, הפרצוץ של היה הרסני, השפלתי את מבטי אל עבר הפתק והודיה חזרה למקומה. פתחתי לאט לאט את הפתק וראיתי פרצוף מוזר ושמן על הדף, ליד הפרצוף היה כתוב "זאת את אנה הבננה הבבון:)"
הסתכלתי על החבורה שישבה עם תהילה וגילתה לה כמובן את התשובות, הן עשו כאילו הן לא יודעות על מה מדובר.
הסתובבתי ועוד פעם נעלבתי בשקט.
"את צריכה להשלים עם המצב אנה!" אמרתי לעצמי "פה יש מלכה ומתחנפות, אין מה לעשות!"
אבל בליבי דווקא חשבתי שיש מה לעשות, כנראה לא רציתי לעשות.
חזרתי הביתה באותו יום חבולה ומצוברחת.
אימי ראתה את זה ורצתה לדעת מה קרה, לא היה לי חשק לדבר על זה, עליתי מהר במדרגות ונכנסתי לחדרי בעוד אני סוגרת את דלת חדרי שמעתי את אמא אומרת לאבא שמשהו מוזר עובר עלי מאז שהגענו לכאן.
נשכבתי על המיטה שלי כמצפה שמשהו יקרה, הבטתי בתקרה ואחרי כמה דקות נרדמתי.
פרק חמישי – מגלה סודות? !
קמתי בגלל צלצול הפלאפון שלי, עמית התקשרה אלי.
עניתי לה בשמחה וירדתי למטה לחפש משהו לאכול.
נכנסתי אל המטבח והוצאתי פסטה ושניצל מהמקרר, בעודי מחממת את האוכל עמית אמרה לי שאחיה בדרך לבית החולים כי טיפס בבית הספר על הגג ונפל על מסמר.
אמרתי לה שאוכל ואגיע במהירות.
ניתקתי והתחלתי לאכול.
שמתי את הצלחת בכיור וביקשתי מאבא שיקח אותי לבית החולים כיון שאינני מכירה כל כך את המקום.
נסענו בערך חצי שעה והגעתי אל מקום שהיה נראה לי מפחיד, אנשים רבים נכנסו אל תוך הבניין הגדול חבולים ופצועים, התקשרתי לעמית ואמרתי שתרד למטה כידי שתיקח אותי אל חדר אחיה, היא באה כעבור כמה דקות.
אבי הלך ונשארנו רק שתינו, עמית הובילה אותי לקומה השלישית, הקומה לנפגעי ראש.
היא הובילה אותי אל סוף המסדרון ופתחה את הדלת.
ראיתי שם את אחיה שכבר עבר ניתוח מאז ואת משפחתה.
נכנסתי מבוישת ואחרי כמה דקות ביקשתי מעמית שנלך לסייר קצת בחדרים.
היא הסכימה והתחלנו ללכת.
הלכנו לפי הסדר, פגשנו אנשים שקרו להם דברים גרועים משל עידו, כך קראו לאחיה של עמית, אחד עבר תאונה, על השני זרקו אבנים...
הגענו לדלת הכי קדמית ופתחנו אותה, ראינו שם ילדה שהיתה דומה להפליא לתהילה! דומה כל כך עד שזאת היתה תהילה!
התפלאנו לראות אותה שם, ועוד יותר לדעת שיש לה אחות פצועה!
היא הסתכלה עלינו ואחרי שניות אחדות שאלה אותנו בחרדה: "מה אתן עושות פה?"
"הממ, אח שלי נפצע והגיע לכאן, אנה הציע שנבקר קצת בחדרים" אמרה לה עמית.
"כן" הסכמתי איתה.
"אוקי אז עכשיו אני מבקשת שתלכו ולא תספרו לאף אחת!"
היא אמרה נחרצת.
"אבל רגע, ממתי אחותך פצועה? ולמה את לא רוצה לספר לנו על כך?" שאלתי אותה.
"לא עניינך, ואם אספר זה בטוח לא יהיה לך, ועכשיו תסתלקו!" היא ענתה בגסות ומבטה המפוחד נהפך למבט שונא.
"אוקי סליחה" עמית אמרה ויצאה במהירות מהחדר.
כשיצאנו עמית אמרה: "היא לא מספרת לאף אחד כי היא צוחקת ולועגת לבנות שיש להן אחים כאלו"
פרק שישי – תוכנית זדונית
"אנה, יש לי רעיון ממש טוב איך להפיל את תהילה מה "שלטון" מבלי שזה יפגע בה, היא לא תאבד את חברותיה אבל גם לא תהיה מלכת הכיתה!" אמרה לי עמית בקריצה.
"הממ, זה לא נראה לי עמית, איך תוכלי לעשות את זה?"
שאלתי אותה,
"פשוט ביותר, מה שגילינו עכשיו יעזור מאוד!" היא אמרה מקפצת.
"אבל זה לא יפה לעשות את זה! זה שגילינו שאחותה פצועה זה לא אומר שצריך ששאר הכיתה תדע!"
אמרתי.
"יהיה בסדר" היא השיבה וכך נגמר הדיון.
הלכתי הביתה בהרגשה לא טובה, לא ידעתי למה.
ההרגשה הלא טובה הזאת נמשכה כל הערב, אפילו שהלכתי לישון.
אבל בבוקר כבר היה לי הרבה יותר נעים!
קמתי והתארגנתי מהר, עמית חיכתה לי, היא רצתה שנלך יחד.
בשבע ורבע יצאתי מהבית ועמית חיכתה לי שם.
"לא אגלה לך מה עשיתי אבל זה לטובתך" עמית אמרה לי.
"טוב" השבתי לה ופרצופי הפך למודאג.
מה היא יכולה לעשות כבר, חשבתי לעצמי.
הוצאתי את הפלאפון ונכנסתי לקבוצה של הכיתה, היו שם הרבה הודעות, התחלתי לעבוד אחת אחת, וכשהגעתי להודעה הראשונה ראיתי מה עמית עשתה, היא פרסמה תמונה של תהילה עם אחותה הפצועה בבית החולים.
היו שם הרבה בנות שצחקו ואמרו שזהו, תהילה כבר לא המלכה.
"עמית! מה עשית?!" צעקתי עליה בחוזקה.
"אנה זה רק לטובתך, עכשיו לא יהיו לך יותר דברים רעים"
אמרה לי כאילו לא קרה דבר.
"אבל את השפלת ילדה אחרת! תהילה ביקשה במפורש שלא ידעו! בשבילה זה מביך! את אמרת לי בעצמך שהיא תמיד צחקה על בנות שהיו להן אחים כאלה!"
צעקתי יותר חזק והשתתקתי.
הלכנו כל הדרך בשתיקה.
כעסתי על עמית מאוד!
כעסי התחיל לפוג בשיעור הראשון, לא יודעת איך, אבל הרגשתי טוב.
בהפסקה הראשונה ראיתי איך כולן לועגות לתהילה וכל המתחנפות שלה חשפו את יחשן האמיתי אליה ועזבו אותה.
עכשיו כעסתי הרב היותר על עמית.
פרק שביעי – חברות חדשה מתחילה כאן?
בעודי כועסת על עמית ניגשתי אל תהילה.
היא היתה ניראת עצובה מאוד.
התיישבתי לידה ושאלתי: "למה את חושבת שאם יש לך אח או אחות שנפצעו זה אומר שזה משהו רע?"
לא יודעת, אבל תמיד חשבתי כך עד שאחותי, נועה, פתחה את הראש." היא אמרה לי בעצב שהיה ניכר על פניה.
"אבל רק שתדעי שזה ממש לא יפה שאתן פרסמתן את התמונה הזאת ובכלל, שצילמתן אותי! אני לא מבינה למה אני מדברת איתך בכלל!" היא כעסה.
"אני לא צילמתי אותך וכמובן שלא פרסמתי, אני ההיתי נגד זה בהחלט! אבל עמית כל כך רצתה..." עניתי לה.
"אולי—" התחלתי להגיד "רוצה שאולי נתחיל מחדש ונהיה חברות, אני את ועמית, אם תרצי כמובן, אני בטוחה שעמית תבקש ממך סליחה, אם היא לא תרצה אני אכריח אותה, אל תדאגי!"
"טוב, בכל מקרה אין לי מה להפסיד, במילא בגלל עמית אין לי חברות יותר! אבל אהיה חברה של עמית רק אם תבקש סליחה!" היא השיבה.
הלכתי אל עמית וסיפרתי לה מה קרה, היא אמרה שתחשוב על זה, כי תהילה עשתה הרבה דברים והיא לא בטוחה שהיא רוצה להיות חברה שלה עכשיו.
אמרתי את זה לתהילה ונכנסתי לכיתה.
התארגנתי לשיעור מדעים ועמית באה אלי באמצע ואמרה לי שהיא מסכימה.
"בואי, נלך לתהילה." אמרתי לעמית ויצאנו החוצה, תהילה ישבה על הדשא בפינת בית הספר, ניגשנו אליה ואמרנו לה שהנה, עמית תבקש עכשיו סליחה ועכשיו אפשר להיות חברות!
החזקנו ידיים וצעדנו יחד לכיתה, צחקנו ודיברנו בלי סוף!
כולן התפלאו שראו אותנו ביחד, אבל לא היה להן איכפת.
נהינו מקובלות מאוד בכיתה, אבל לא ההינו המלכות, גם לא רצינו, היו רגעים שתהילה רצתה לחזור להיות המלכה אבל ההזנו אותה מזה.
והנה, מושג חדש שהתחדש לי כאן, בארץ ישראל.
אם רוצים, אפשר להצליח, גם כשנראה שהכל אבוד, לא חושבת שצריך לעשות את זה עם הדרך של עמית.
אפשר לנסות לעשות את זה גם בלי לפגוע. מבטיחה.
וזה המסר של הסיפור שלי.
לכל הילדות שקשה להן, אתן פשוט צריכות למצוא את האחת!
^.^
---------------------------------------------------------------
|
|
|
|
|
|
181
|
|
|
|
|
|
|
|
|
04/08/2021 12:11 |
181יעלר1 |
12 |
|
סיפור ממש יפה |
|
|
|
|
|
30/07/2021 13:29 |
רהיי1 |
11
|
דרדסהמלך1
כן בטוחהXDDDDDD |
|
|
|
|
|
21/07/2021 16:44 |
דרדסהמלך1 |
10 |
...
אני ב-ה-ל-ם!!!
אין לי מילים!
תגידי, את בטוחה שלא לקחת את הסיפור מאיזה אתר??
זה מעלף מדהים ומושקע ברמותת!
תמשיכי ככה, אחותי! |
|
|
|
|
|
02/07/2021 09:37 |
נדיה46 |
9
|
|
אין עליך |
|
|
|
|
|
26/06/2021 21:20 |
7אבולי |
8
|
מהמם!! בת דודה שלי הגיעה לארץ כבר ממזמן כדי ללמוד עברית באוניברסיטה :) ודוד שלי גם בא לארץ לא מזמן...אבל הוא יודע עברית כי הוא נולד בישראל והיא נולדה בארה"ב :)
אבל ארה"ב זה משעמם...זה לא כזה מעניין...רוסיה, רומניה, (לקחתי דוגמאות ממה שכתבתם)...אז המדינות האלה יותר מעניינות תאמת...אבל יש לי דודה (אין בינינו קשר דם כי היא אשתו של דוד שלי אבל עדיין דודה) והיא יפנית!! ;) |
|
|
|
|
|
24/06/2021 23:18 |
פלפלחומוס |
7
|
|
❤️❤️❤️ |
|
|
|
|
|
24/06/2021 23:17 |
פלפלחומוס |
6
|
|
אהבתייי |
|
|
|
|
|
22/06/2021 18:43 |
אנהשיר444 |
5 |
ואווו
סיפור מהמם❤️
בת דודה שלי מרומניה תעלה לארץ מחר❤️ |
|
|
|
|
|
22/06/2021 15:15 |
ארטמיס22 |
4 |
|
מוששששששששששששש |
|
|
|
|
|
22/06/2021 14:17 |
נטועית |
3
|
תודה (רבה) על ההקדשה!
קראתי חלקקק, אני קוראת בחלקים כי זה במחשה וזה פחות נוח |
|
|
|
|
|
22/06/2021 14:16 |
טושיפ |
2 |
נכנעתי אני לא קוראת את כל זההה אני אני פשוט רוצה לחיות :)
אבל קראתי חצייי קטנטן החלק האהוב עליי הוא עם ה-ר' הארוכההההה זה פשוט טאוב :) |
|
|
|
|
|
22/06/2021 14:13 |
חושיקי123 |
1
|
איזה סיפור יפההה!!
מקווה בשבילך שתזכי:) |
|
|
|
|
|
|
|
