|
החיים האמיתיים - סיפור לכתב אורח!
|
22/09/2021 |
פרק ראשון: מי אנחנו?
היי אני אדל ואחותי זו ניקול, אני בת 14 ואחותי ניקול בת 12. הכל היה טוב עד הערב שההורים שלנו החליטו לצאת יחד לסרט...
הם יצאו שמונה בערב לראות סרט בקולנוע עם פופקורן ושתייה קרה, אני וניקול היינו לבד בבית עד שהם יחזרו...
חשבנו שהם ילכו לשעתיים ככה כי גם עד שהם יחזרו יקח זמן.. אבל אז אמא התקשרה אל ניקול ואמרה לה שהם יבואו עוד שעתיים ככה כי הם הלכו אחרי הסרט גם למסעדה. זה לא היה התכנון שלהם אבל הם זרמו.
רק שני: מה קרה לאמא ואבא?
אני וניקול יודעות שאמא תמי מגיעה בזמן! היא אומרת לנו כמה זמן היא אמורה להיות בבית לפני מה שהוויז אומר, ואם הוויז משנה היא ישר מתקשרת! לא מסמסת...
אז הן היו אמורים לחזור ארבע שעות בסוף ואמא התקשרה אלינו כשהם יצאו מהמסעדה ואמרה שלפי הוויז הן אמורים להגיע תוך 22 דקות,
עברו 22 דקות והן לא הגיעו ואמא תמיד עונה לנו לטלפון, התקשרנו ושניהם לא ענו! חשבנו בהתחלה אולי נגמרה להם הסוללה אז אני וניקול אמרנו שאם תוך 8 דקות הם לא מגיעים אנחנו הולכות לחפש אותם ומתקשרים למשטרה מסיבת אבידה.
המשטרה מצאה אותם ומי התקשרו אלינו, הם שלחו לנו כתובת כדי שנבוא ואמרו להזמין אמבולנס לכתובת הזו.
אני וניקול ידענו קרה משהו רע ומיד התקשרנו מיד לאמבולנס ורצנו לכתובת! הגענו ופשוט לא האמנו למה שראינו!
פק שלישי: תקווה
אני וניקול ראינו שאמא ואבא נדרסו! היינו הכי עצובות בעולם ולפי מה שראינו ידענו שזה הסוף אבל ממש ניסינו לקוות שזה לא הסוף ושהאמבולנס יציל אותם!
מישהי מהמשטרה ליוותה אותנו הביתה וסיפרה לנו שהיא היתה יתומה וההורים לה מתו מרצח, היא עברה לפנימיה והיה לה קשה בהתחלה אבל היא הסתדרה ואז היא חשבה בפנימיה שהיא רוצה לעזור לכל מי עור טראומה כמוני ולמצוא פושעים.
עד לפה היא סיפרה לנו כי עד אז הגענו כבר הביתה.
אני וניקול ישבנו מול הטלוויזיה וראינו חדשות ובכינו כי עלתה לנו המחשבה שבאמת אולי נהפוך ליתומות! ונעבור לפנימיה ולא יהיה מי שידאג לנו.
פתאום בחדשות הופיעו אבא ואמא שלנו מבית החולים והרופאים הבינו מה קרה ומה קורה.
פרק רביעי: הרופאים
היה רשום בטלוויזיה שאמא ואבא נפגעו קשה בתאונת דרכים והרופאים מנסים הכל כדי להחיר אותם לחיים,
אבל הרופאים אמרו שרוב הסיכויים שזה הסוף..
אני וניקול ניסינו לחשוב מחשבות שמחות וקיוונו לטוב אבל עמוק עמוק בלב ממש חשבנו שזה הסוף של אמא ואבא.
לא היה לנו אף אחד מהמשפחה, לא סבתא לא סבא והדודים היו בחו"ל. הלכנו לביקור בבית חולים לבד! בלי מלווים ובלי הרגעה.
נכנסנו לחדר של אמא ואבא בבית החולים ורבע שעה אני דיברתי עם אמא וסיפרתי לה מה עובר עלי בזמן שהיא הייתה בתרדמת וניקול דיברה עם אבא מה עובר עליה בזמן שהוא בתרדמת.
אחרי חצי שעה שדיברנו עם ההורי בפרטיות בזמן שהם בתרדמת, פתאום ראינו במכשיר שזהו זה הסוף... של שניהם..
פרק חמישי: מה קורה מעכשיו?
אני וניקול היינו ממש עצובות ולא הלכנו לבית ספר במשך שבוע, לא רצינו שירחמו עלינו ולא ירכלו עלינו ונשמע את זה.
אחי שבוע של דיכאון קמנו בשש בבוקר והתארגנו לבית ספר ולא רצינו לנסוע בהסעה העדפנו ברגל בשקט.
באנו לצאת ונכנסה אלינו הבייתה השוטרת שליוותה אותנו וסיפרה לנו על חייה.
היא אמרה שקוראים לה דריה וסיפרה לנו את הסיפור המלא על מה שקרה עם ההורים שלה, לסיפור הקשבנו כל כך טוב שלא שמנו לב לזמן.
דריה סיימה את הסיפור ואמרנו לה שאנחנו ממהרות לבית הספר. היא עצה אותנו ואמרה שהבית ספר לא פה ושהן יתחילו לארוז והיא מחכה להן בניידת ותספר לנו כבר בניידת מה קורה עכשיו.
סיימנו לארוז ואני ונקול ירדנו ניידת לדריה.
היא אמרה לנו שהן צריכות לנסוע לפנימייה. היא ראתה שממש לא רצינו בדרך וכשהגענו המקום הזה לא היה
היא אמרה לנו שגם היא הייתה במצב שלנו ושלה לא היה אף אחד. היא הציעה לנו שהיא תאמץ אותנו ושנתחיל חיים חדשים.
אני וניקול שמחנו שיש לנו אותה כי היא יכולה להבין אותנו ולהזדהות איתנו.
היא הפכה להיות כמו אמא שלנו שבחיים החדשים, בית הספר החדש, והחברים החדשים חשבו שהיא באמת אמא שלנו והסכמנו עם זה כי לא רצינו רחמים.
אבל בבית היא תמיד הזכירה לנו את ההורים שלנו ושהיא פה בשבילנו.
הסוף! |
|
