|
סיפור לכתב אורח- הנסיך אדם והשלישייה
|
27/09/2021 |
פרק 1
היה זה יום שטוף שמש,
ריח עשן יתמזג עם האוויר בחדר,
קמתי ממיטתי הרכה במטרה להתלבש ולהתחיל את היום..
רגע, אתם בטח שואלים מי אני, אני אדם ואני נסיך, כן, כזה שחי בארמון, עם משרתים, שמקבל מה שהוא רק רוצה..
והיום, היום אני עומד לספר לכם על אותו יום, ששינה את חיי מקצה לקצה.
כמו שאמרתי, תכננתי להתלבש ולאכול ארוחת בוקר אך משהו עצר אותי, הייתה זאת צעקה מהחדר הסמוך, ניגשתי לראות מה קורה שם, "עכביששש!!!" הצעקה נשמעה שנית, הייתה זאת אחותי הקטנה אמילי, כמה צפוי, "הניחי לו לנפשו" אמרתי ופלטתי הנחה קטנה, החלטתי להתעלם מכך ולפלס את דרכי אל חדר האוכל, "בוקר טוב אדם" בירך אותי קרק בכניסתי אל חדר האוכל, "בוקר טוב" השבתי בחזרה, קרק היה טבח הארמון, כן, כמו שכבר ציינתי, אני נסיך.
הרגשתי שאני זקוק לאוויר, יצאתי אל חצר הארמון ושקעתי בדשא הרך, השמיים היו בהירים, וציוץ הציפורים נשמע מצמרות העצים, לפתע נשמעו צעקות מהצד הדרומי של הממלכה, אמילי התקרבה אלי בריצה, "אדם" אמרה בפחד, "אנחנו צריכים לרוץ, עכשיו!" אחזתי בידה של אמילי ורצנו לבדוק מה מתרחש, הצלחתי לראות באופק שלושה דמויות מיסתוריות, הם היו מכוסים גלימות ובדים שחורים על כל גופם, הייתה להם מסיכה שלא איפשרה לראות את פניהם, וניכר היה שהם מחפשים אותי, עכשיו אתם בטח שואלים, אדם, למה הם חיפשו אותך? מה הם רוצים ממך? אז אולי זה ישמע קצת מוזר אבל, אני בעצמי לא יודע, תמיד אמרו לי שאני ילד מוזר, אבל אף פעם לא עניין אותי מה חושבים עלי, באותו יום הבנתי, שלאותם אנשים הייתה סיבה טובה לחפש אותי, "תיזהר ילד!" אמר איש שחלף לידי בריצה "השלישייה! הם מגיעים!" הודיע.
" השלישייה?" תהיתי
פתאום אמילי תפסה בידי ופצחה בריצה הסטרית, לא ידעתי מה נכנס בה אבל בחיים שלי לא ראיתי אותה רצה מהר כל כך, קור התפשט בגופי, ולפתע עצרנו, מצאתי את עצמי במרחק 2 קילומטר לפחות מהארמון, "נישן פה הלילה" אמרה אמילי ונראתה מרוצה מעצמה, "מה קרה כאן?" שאלתי מבולבל
אמילי הסתכלה עלי כאילו גם היא לא בדיוק יודעת, הלילה ירד, אמילי חלקה איתי כריך סלט ביצים שהיה בתיק הגב שלה, הקמנו אוהל (שלא בידיוק נראה כמו שתיכננו) והתכוננו לשינה, בתור ילד שבחיים לא ישן על משהו שהוא מיטה רכה ונוחה הייתי דיי סבבה בכל העניין ההשרדותי הזה...
צנחתי בתוך האוהל ונרדמתי מיד..
"אדםם קוםםם" שמעתי מישהו אומר, היה זה קולה של אמילי, יתעוררתי והתלבשתי בחיפזון, עדיין הייתי מבולבל מיום לפני..
אבל אמילי לא הייצה מבולבלת או מודאגת, היא נראתה כמו אחת שבורחת מהבית באופן יום יומי, תהיתי מה אם ההורים שלי, הרגשתי תחושה עזה לחזור אליהם, בטח אתם אומרים, אבל אדם, זה טבעי לגמרי שתתגעגע להורים שלך...
אבל אצלי זה היה אחרת, אף פעם לא הרגשתי מחובר להורים שלי, כן אני יודע שבזכותם אני חי בארמון מאז שנולדתי, אבל תמיד הם הכריחו אותי ללבוש בגדים מפוארים או להשתתף במסיבות או להתנהג בנימוס לכולם..
אף פעם לא יתחברתי לכל המלכותיות הזאת..
"נו נו נו" קול נשי נשמע באוויר, מולינו עמדה אישה, לבושה בגלימה שחורה ארוכה ולצידה שני גברים עם אותה גלימה בדיוק, "את מי אני רואה פה?" אמרה האישה
"הנסיך אדם בכבודו ובעצמו" אמרה שוב בקול ערמומי
לפתע שני הגברים שעמדו לצידה קפצו עלי ועל אמילי ועילפו אותנו.
פרק 2
צמרמורת עברה במעלה חוט השדרה שלי
התעוררתי לתוך חדר חשוך, מוקף בסורגים, "איפה אני?" שאלתי, אף אחד לא ענה (כאילו דע), חריקה צורמת נשמעה בחדר, הדלת החלודה נפתחה בתנועה איטית, לחדר נכנסה אותה אישה שראיתי ביער, "מה את רוצה ממני?" שאלתי.
"שתיתן לי את הכוח שלך" ענתה האישה.
"הכוח שלי?" שאלתי.
"כן, הכוח שלך" ענתה שנית.
"אני מצטער גבירתי אבל נראה לי שהתבלבלת בנסיך" עניתי מבולבל.
"בחיים לא סיפרו לך על הכוח שלך?" שאלה האישה בקול מפתיע.
הנדתי את ראשי לאות שלילה, "אוקיי, אספר לך את הסיפור, שיצאת מבטן אימך, היית זוהר באור, משהו מיוחד עף סביבך, הרופאים לקחו אותך לטיפול במידית, וגילו משהו מפתיע, אתה נולדת עם כוחות!, אף אחד לא יודע איך, הורך שמרו את כוחותיך בתוך טבעת, אותה טבעת שאתה עונד מהיום שבו נולדת, ברגע שתעביר לי את הטבעת, אני יקבל את הכוחות, ואתה ואחותך תהיו חופשיים" סיימה האישה את סיפורה.
לפתע נזכרתי באמילי, "איפה אחותי?" שאלתי בהבעה רצינית, "אני שומרת על זכות השתיקה עד שתיתן לי את הטבעת" ענתה האישה וסגרה את דלת החדר, נשארתי שם לבדי, הסתכלתי עם הטבעת, והיא עלי (לפחות ככה זה היה נראה)
"אז איך לעזאזל אני גורם לדבר הזה לפעול?" שאלתי את עצמי, "אוליייי, שומשום יפתח?" אמרתי, הורדתי את הטבעת מאצבעי, ופתאום, הרגשתי צמרמורת חלפה בעמוד השדרה שלי, הנחתי את היד על הרצפה, והרצפה הפכה ללבה!, "כוחות אש?" שאלתי את עצמי, קמתי והלכתי לכיוון הדלת, נגעתי במנעול והוא התחיל להישרף!, פתחתי את הדלת ויצאתי לחפש את אמילי, "איזה רגעים מרגשים יש בחיים, נכון אדם?, למשל לגלות מה הכוחות שלך" שמעתי מישהו אומר מאחורי, הסתובבתי לאחור וראיתי, את מי אם לא אותה אישה שדיברה איתי דקות ספורות קודם לכן, "אני כבר לא מפחד ממך!" עניתי לה בגאווה, ידי עלתה באש, התחלתי לירות כדורי אש לכיוון האישה, אך היא התחמקה מכולם, "ח-ח-ח" צחקה האישה (צחוק מזויף) "לא למדת שלא מתעסקים באש, ילד?" אמרה האישה במבט ערמומי, אבל אני לא התייאשתי, שלחתי עוד ועוד כדורי אש, אבל גם מאלה הצליחה האישה להתחמק, "ילד, אנחנו לא משחקים פה!" אמרה האישה, "אני, אלורה האגדית, לא אתן לאף ילד כמוך להביס אותי!" אמרה האישה, "אלורה האגדית?" תהיתי בקול מידי, "אז אני רוצה להגיד לך אלורה, את לא שווה כלום" אמרתי ובשנייה אחת גרמתי לפיצוץ שהצית את כח המקום, אלורה התעלפה, ואני רצתי למצוא את אמילי, "אמילי?" צעקתי, אך אין תשובה, "אמילי!" צעקתי שנית בקול מודאג יותר, פתחתי את דלת אחד החדרים, זהו היה חדר העובדים, "בדיוק מה שהייתי צריך!" חשבתי לעצמי, לקחתי כובע ומדים של אחד מהחיילים והלבשתי אותם, "עכשיו אני נראה בדיוק כמו אחד מהם" חשבתי לעצמי, נכנסתי לעוד אחד מהחדרים במקום, אמילי ישבה שם, בוכה, "אמילי" קראתי בשמחה והורדתי את מדי החייל, "אדם!" צעקה אמילי באותה התרגשות, ובינתיים בקצה השני של המקום, אלורה התעוררה, בעזרת החושים המצויינים שלה, וריח הפלוץ שעשיתי, היא מצאה אותה במהרה, *שיעול* *שיעול* השתעלה אלורה, "פייי מה זה הריח הזה?" אמרה, "תפתחו פה חלון או משהו" חזרה שנית, "אוקיי לענייננו" אמרה בקשיחות, "מה אתה חושב על ההצעה שלי, אדם?" אמרה אלורה, הסתכלתי על אמילי, והיא עלי (לפחות ככה זה הרגיש) לקחתי את הטבעת והגשתי לאלורה, אלורה ענדה את הטבעת, ערפל כבד התפשט באוויר, אלורה הופיע שוב, וחרגע נעלמה, ואז שוב הופיע, הרגשתי סחרחורת איומה, צבע שערה של אלורה השתנה לחום אדמדם, כך גם בגדיה, היה חה פרצוף מבועט ומוזר, ואור זהוב הקיף את גופה, היא ניסתה לומר משהו, אבל זה נשמע יותר כמו "החהוהחנחהי" אבל הייתה לו הבעה מפוחדת, כאילו היא ניסתה להגיד, "תברחו מפה כמה שיותר מהר"
פרק 3
אחזתי בידה של אמילי, ורצתי כמו שלא רצתי בחיים, "מה קרה?" שאלה אמילי בבלבול.
לא עניתי. נכנסנו לאחד החדרים ונעלינו אחרינו את הדלת, הצצתי מהחלון, ראיתי שם את אלורה, עטופה ערפל, ועיניה היו מפוחדות, "תישארי פה" הודעתי לאמילי ויצאתי מהחדר, רצתי לכיוון אלורה, הסתובבתי סביבה במהירות עד שהתבלבלה, והורדתי את הטבעת מאצבעותיה, ענדתי את הטבעת והלכתי לקרוא לאמילי, הראתי לה את הטבעת, ורצנו לכיוון היער, הגענו לממלכה, לא האמנו למראה עינינו, הכל היה הרוס: הבתים יתרסקו, האנשים שכבו מעולפים על הרצפה, חפצים היו מפוזרים בכל פינה, אבל עניין אותנו רק משהו אחד, ההורים שלנו.
רצנו לכיוון הריסות הארמון, "אבא?" צעקתי, "אמא?" צעקה אמילי, הבנו שהם כבר לא בחיים, אמילי בכתה, וכך גם אני, בכינו ובכינו, אך ידענו שזה לא יעזור, עברנו לעיירה הקרובה, ושם גרנו.
שנים אחר כך, חזרנו לאותו מקום בדיוק, ושם, שם בנינו את "הארמון החדש", לא ידענו מה קרה לאלורה או לכל אחד אחד, אך החלטנו להתגבר על הכל, ולפתוח דף חדש, הסוף.
-------------------------------------------------------------------------------------
היי כולם
אז זה היה הסיפור, מקווה להיות כתב אורח וזהו... ביי לבינתיים....
|
|
מוקדש
לכולםםםםם | |
|
|
