החרם | סיפור
|
07/11/2021 |
היי, שמי מישל אני בת 17 והגעתי מצרפת, לפני 3 שנים עליתי לכאן, לישראל.. הכל התחיל ביום הראשון של כיתה ט.. פרק ראשון, אני לא מבינה. התעוררתי לצלילי הבכי של אליזבת, אחותי התינוקת. ולקריאות של אימי, שרה, לרדת ולאכול ארוחת בוקר. התלבשתי בבגדים הכי חגיגים שאפשר לבוא לכיתה, אספתי את השיער לגולגול, ופשוט, חיכיתי נרגשת, עד רבע לשמונה, אימי בירכה אותי להצלחה וטוב בכיתה ויצאתי לדרכי, חשבתי לעצמי, אני בכיתה ט"5 נכון? רק שלא אתבלבל.. נכנסתי לכיתה ותפסתי לי מקום בשורה הראשונה, וחיכיתי שהכיתה תתמלא, ופתאום, הכיתה באמת התמלאה, שמעתי כל מיני לחשושים בין ילדה-לילדה.. וצחקוקים בלי סוף, לא הבנתי מה קורה שם פרק שני, לא קרה כלום ותעזבו אותי בשקט! המורה הגיעה ובירכה את ילדי הכיתה בשנה טובה, ואז אמרה, שלום כיתה ט"5! אני מאוד שמחה לחזור ללמד אתכם! אבל מצטרפת אליינו ילדה חדשה, בואי מישל, מתוקה. הציגי את עצמך. אמרתי: בונז'ור! סורי.. שלום! שמי מישל והגעתי מצרפת, אני אוהבת לצייר, לעצב, ולהנות! אני מאוד אשמח להכיר חברים וחברות חדשים, אני מאוד שמחה להיות פה. תודה רבה מישל, את מוזמנת לשבת ליד אופיר. אופיר זו הילדה הכי מקובלת בכיתה, ולא התפלאתי, היא היתה כל כך יפה, שיער בלונד קארה חלק ומבריק, עיניים דבש, ונמשים קטנטנים ועדינים, לעומתי, שיער שחור, עור בצבע מוקה בהיר, נקודת חן ליד העין, ועיניים ירוקות כהות.. טוב, בואו נמשיך בסיפור... התיישבתי לידה ואמרתי: היי, מה קורה? אני שמחה להכיר אותך. היא ענתה, אממ היוש? מה את רוצה? שנהייה חברות עניתי, תקשיבי, יא חיה בסרט, זה יקרה רק במימד אחר, הבנת? "כעבור 7 שעות" ביי ביי תלמידים! נתראה מחר! רצתי ליד כל הבנות בכיתה שאלתי אותן אם הן רוצות ללכת יחד הביתה, וכולן ענו, איכס, לך מפה יא זבוב מגעיל.. רצתי הביתה בוכה ומסתגרת בחדר, אימי פתחה את הדלת ורצה לחבק ולנשק אותי ושאלה מה קרה, ואם הכל בסדר, ורק צרחתי: לא קרה כלום! תעזבי אותיי! פרק שלישי: עכשיו אני יודעת שאני בחרם! עוד יום בכיתה.. הלכתי לשם עצובה, עם ראש כפוף ודמעות בעיניים.. ופוף! הגיע ההפסקה כל כך זריז. רציתי לשחק עם כולם אמת או חובה, אבל שאלו אחת את השניה, גם לכן היתוש הזה מזמזם את המוח?! החבר היחיד שהיה לי הוא ספר! ס פ ר ! ! ! ! כעבור 5 שעות אותו הדבר, כמה ימים, כל הזמן חזר על עצמו... עד שעבר שבוע לחרם.. פשוט לא נכנסתי לכיתה, רק ישבתי על הספסל בשער ובכיתי, המאבטח לא התערב, וטוב שכך כי הייתי מסתערת עליו בצרחות. עד שהמורה פתאום שמה לב שמשהו חסר ושלחה את אופיר ומיכאלה (השפוטה של אופיר) למצוא אותי ומצאו אותי בשער בוכה.. הביאו אותי, וחיבקו אותי, וביקשו סליחה. ובזמן הזה, שאנו בנות 17 אנחנו כבר שלישית חברות הכי טובות משום מה.. אבל הן כן ביקשו סליחה ומהר מאוד נהנתי סוף סוף בכיתה! מסר: תקשיבו, אל תעשו חרם, אולי לא עברתי חרם אף פעם אבל אני יודעת מעולה איך זה מרגיש,
מקווה שאהבתם את הסיפור❤
|
|
מוקדש
לכולם❤ | |
|
|