סיפור מתח מאת כבלבי2000
|
14/05/2022 |
היי חברים. מה קורה? החלטתי לכתבו לכם סיפור שניקרא האביר במסכה השחורה תהנו!
פרק א- המכתב
'אוף, אני שונאת היסטוריה!' קראתי. זרקתי את העט הצידה, טרקתי את המחברת, ונשכבתי על המיטה.
'מה קרה?' שאל יוני, שנכנס לחדר (יוני הוא אחי התאום. סתם, שתדעו) 'מה את עושה כל-כך הרבה רעש בגלל קצת שיעורי בית?'
'לך קל לדבר…' אמרתי. 'אתה אוהב לשבת ולקרוא את כל הספורים המשעממים האלה על מה שהיה פעם. אני לא! זכותי!'
'נכון' הסכים יוני. 'זכותך לגמרי. אבל את השיעורים תצטרכי לעשות אם תרצי או לא, אחרת תקבלי אפס מהמורה. דרך אגב, את יודעת שהוא עובר לגור לידינו? אמא אמרה לי.'
התיישבתי במיטה.'באמת? אף פעם לא היינו שכנים של מורה...ועוד להיסטוריה! תגיד, אולי הוא מוותר לשכנים שלו על שיעורי בית? זה יכול להיות סבבה! אולי אני אגיד לאבא שייתן לו הנחה במיסי ועד בית אם הוא ירחם עלי…?'
'שמעתי אותך, גברת טלולה מצחיקולה!' צחק אבא מפתח החדר. 'המורה שלכם מר חלמיש צריך לשלם כמו כולם, ואת צריכה ללמוד כמו כולם. אגב, הוא מאוד חביב. עזרתי לו לארגן את הדירה היום, כי הוא נכנס לגור שם מחר. הוא בן אדם מעניין מאוד! טל, ממש חבל שהחלטת שמה שהוא מלמד משעמם. לדעתי, אם תקשיבי קצת, אפילו תהני.'
יוני הנהן. 'נכון, אבא, הוא ממש אחלה.'
עמדתי לומר שגם אם הוא המורה הכי מעניין בעולם אני בחיים לא אהנה מהיסטוריה, כשדלת הבית נפתחה, וקולה של אמא נשמע.
'שלום! חזרתי! ויש לי משהו בשבילכם!'
היא נכנסה לחדר, ובידה מעטפה גדולה, עשויה מנייר משובח. 'לכבוד טל ויונתן לב-ארי', היא הקריאה, והפכה את המעטפה. 'מאת...האביר במסכה השחורה?! מה זה צריך להיות, ילדים?'
בפרק הקודם - המורה להסטוריה עובר לגור ליד יוני ותאומתו טל, ששונאת הסטוריה. השניים מקבלים בדואר מעטפה מסתורית מהאביר במסכה השחורה.
יוני לקח את המעטפה מאמא, והביט בי. 'יודעת על זה משהו?' הוא שאל.
'לא' אמרתי 'אבל, קדימה, תפתח את זה כבר! אני מתה מסקרנות!'
יוני פתח את המעטפה בזהירות, והוציא ממנו דף גדול.
'טל ויונתן' הוא הקריא. 'אינכם מכירים אותי, אך אני זקוק לעזרתכם! אשרוק מחוץ לחלון חדרכם הלילה, בשעה עשר. היו מוכנים להתלוות אליי למסע. האביר במסכה השחורה.'
היה שקט, ואז פרצתי בצחוק. 'תגיד לי יוני, על מי אתה חושב שאתה עובד? מה זה הקשקוש הזה ששמת בתיבה?'
'זה לא א…' התחיל יוני לומר, אך אז שם לב למבט המזהיר שלי. 'טוב, בסדר טל, עלית עליי.' הוא אמר באנחה, ונתן לי את המכתב. 'חשבתי שיהיה נחמד לשגע אותך קצת... את אוהבת ספורי אבירים, לא?'
אבא ואמא התבוננו בנו, וחייכו. 'הילדים האלה עם המשחקים שלהם…' אמרה אמא, והיא ואבא יצאו מהחדר. סגרתי אחריהם את הדלת, ונעלתי אותה בשקט.
'טוב שתפסת שכל' לחשתי 'איך אתה מקריא דבר כזה ליד ההורים?!'
'ברצינות טל, זה סתם מישהו שעובד עלינו! אולי איזה חברה שלך מהכיתה או משהו... את לא באמת חושבת שאיזה אביר ישרוק לנו בעשר בלילה ליד החלון, נכון?'
'למה לא?' שאלתי. 'לפעמים קורים דברים מעניינים בחיים!'
החזרתי את המכתב למעטפה, ולפתע הרגשתי שיש עוד משהו בפנים. שלפתי את החפץ בזהירות, וגיליתי סיכה קטנה ומוזהבת, עם סמל בצורת ראש של זאב. הגשתי אותה ליוני. 'נו, ומה אתה אומר על זה...?'
פרק ג
בפרקים הקודמים: התאומים יוני וטל מקבלים מכתב מסתורי מהאביר השחור, שאומר להם שבעשר בלילה הוא ייקח אותם למסע. במכתב סיכה מוזהבת עם סמל ראש זאב.
דווקא באותו לילה, אמא בקשה שנלך לישון מוקדם. 'כבר יומיים ברציפות שאתם מאחרים להסעה, ילדים. אתם חייבים להיות במיטה בשמונה וחצי!'
'לא נורא…' אמרתי ליוני כשאמא הלכה. 'שמתי שעון מעורר לחמישה לעשר. אם האביר יבוא, נהיה מוכנים!'
אך או שהשעון לא צלצל, או שהייתי עייפה מכדי לשמוע אותו. בכל אופן, נרדמתי וישנתי כמו בול עץ. חלמתי חלום מוזר, משהו על אביר ששם אותי בתוך קערה ענקית של מערבל. הוא הפעיל את המתג והתחיל לשקשק אותי...'די!' קראתי, והתעוררתי מהנענועים החזקים של יוני. 'טל! טל! קומי! הוא לחש בהתרגשות. 'מישהו שורק בחוץ!!!' מיד קפצתי מהמיטה, פתחתי את החלון, והצצתי החוצה. היה קשה לראות מי זה בדיוק, אך דמות כהה עמדה למטה, וכשהיא הרימה אלינו את מבטה, ראינו על פניה מסכה…
'נו, אתם באים?' קראה אלינו הדמות בשקט. 'יוחנן זקוק לכם!'
'מי זה יוחנן? ומי אתה?!' לחשתי.
'יוחנן החיפאי. כבר תפגשו אותו. ואני האביר במסכה השחורה, אתם לא רואים?!'
'אבל איך אנחנו יכולים ללכת עם מישהו שאנחנו לא מכירים? איך נדע שאפשר לסמוך עליך? ואיך בכלל נצא מפה באמצע הלילה? מה נגיד להורים שלנו?' שאל יוני.
'אוהו...כמה שאלות…' צחק האביר. 'אל תדאגו, אין לי שום כוונות רעות. ועכשיו, במקום לענות לכם על הכל, יש לי בקשה: תחזיקו שניכם יחד בסיכה המוזהבת שהיתה במעטפה, ותעצמו עיניים.'
משכתי בכתפיי, ואמרתי ליוני: 'נו, זה לא יכול להזיק... מה אכפת לך?'
יוני הביא את הסיכה מהמעטפה, ושנינו אחזנו בה יחד. עצמנו עיניים, ולפתע, הרגשנו איך האדמה רועדת לנו מתחת לרגליים... 'אמאל'ה!' צעקתי, ופקחתי את עיני בבהלה. האדמה הפסיקה לרעוד, אך הלב שלי קפץ כמו יויו. כי כשהבטתי סביב, יוני ואני כבר ממש לא היינו בחדר שלנו...
בפרקים הקודמים: כשטל ויוני אוחזים בסיכה מוזהבת שקבלו מהאביר במסכה השחורה, הם מוצאים את עצמם במקום אחר…
הבטתי סביב, עדיין מסוחררת מעט, ולא האמנתי למראה עיני. היינו בסמטה צרה, מרוצפת אבנים גדולות, ומשני הצדדים, ניצבו בתי אבן גבוהים וצפופים. מלבדנו, לא היה אף אחד ברחוב. 'מה זה, איך הגענו לרובע היהודי בירושלים?!' שאלתי את האביר, שניצב לידינו.
'אנחנו לא בירושלים…' הוא אמר. 'אנחנו בחיפה. אתם לא מריחים את הים?'
האביר צדק. עכשיו שמתי לב לריח המלח שדגדג לי את האף, וכשהקשבתי טוב, אפילו יכולתי לשמוע את רחש הגלים.
'אבל זה לא יכול להיות' אמר יוני. 'אנחנו מכירים את חיפה מצויין - בני הדודים שלנו גרים כאן, ואין כאן שום שכונה שנראית ככה!'
'אולי בזמנכם אין' אמר האביר 'אבל לפני אלף שנה היה…'
'מה?!!!!' צרחתי 'חזרנו אלף שנה אחורה?! אני לא יכולה לחזור עכשיו אחורה בזמן! יש לי מחר פעולה ממש חשובה בסניף!'
'שששש….' ניסה להרגיע אותי האביר 'אל תעשי כל-כך הרבה רעש! נחפש מקום שקט, ואני אסביר לכם את כל העניין.'
'באמת הגיע הזמן...' אמר יוני. 'אני לא מבין כלום!'
'אז נלך לבית של יוחנן החיפאי.' אמר האביר 'הוא גר לא רחוק מכאן, ממש בתוך החומה.'
הלכנו בין הסמטאות הצרות, מביטים סביבנו בסקרנות. שקט מוזר שרר, למרות שהיה אור. בפעם הראשונה, שמתי לב שלא היו שום המצאות מודרניות באזור - לא פנסי רחוב, לא מכוניות (שלא היו עוברות שם בכל מקרה), ואפילו לא אופניים. אחרי הליכה קצרה, חומת העיר התנשאה לפתע מעלינו, גבוהה וקצת מאיימת. האביר הוליך אותנו דרך פתח צר בחומה, עלה איתנו במדרגות אבן עקומות, ודפק על דלת עץ כבדה. 'מי שם?' נשמע קול מתוח של ילד. 'האביר. הבאתי את הילדים כמו שביקשת…'
הדלת נפתחה אט אט, וכשראינו מי עומד מולנו, טל ואני פקחנו עיניים בתדהמה.
בפרקים הקודמים: טל ויוני חוזרים עם האביר במסכה אלף שנה אחורה, ומוצאים את עצמם בחיפה של ימי הביניים. הם פוגשים את יוחנן החיפאי, ונדהמים.
'שלום עליכם' אמר הילד שעמד בפתח, והושיט לנו יד. 'אני יוחנן. אתם בוודאי טל ויונתן.'
'א...שלום' גמגם יוני, והושיט יד.
'ש...שלום' גמגמתי גם אני. יוני ואני הבטנו זה בזה. לא נראה שיוחנן שם לב למשהו מוזר, אבל אנחנו שמנו לב ועוד איך... הוא היה דומה ליוני שתי טיפות מים! חוץ מהתסרוקת המוזרה, הוא היה יכול להיות תאום זהה שלו. אותן עיניים חומות וגדולות עם ריסים ארוכים, אותו אף מאורך ומנומש, ואפילו אותה גומה בסנטר.
יוחנן הזמין אותנו להכנס לחדר פשוט, עם שולחן עץ גדול מכוסה מפה, וסביבו מין שרפרפי עץ גדולים. התיישבנו קצת בחוסר נעימות.
'מעט מים, תשתו?' שאל יוחנן 'באתם מדרך רחוקה, אני מבין.'
'מאוד רחוקה' חייך יוני.
'מאוד מאוד מאוד רחוקה!' אמרתי בהדגשה. 'ולמרות שכוס מים יהיה נחמד, יהיה יותר נחמד לדעת מה אנחנו עושים פה…'
יוחנן הביט באביר. 'לא ספרת להם?' הוא שאל. האביר במסכה נענע בראשו. 'חשבתי שעדיף שאתה תתחיל. אני אספר את ההמשך.'
יוחנן הלך לכד מים שהיה בפינה, ומזג לשנינו מים לתוך כוסות שהיו עשויים מ...עץ. ברכתי ושתיתי - ודווקא היה טעים. פחדתי איזה מין טעם יהיו למים בני אלף שנה...
'ובכן' התיישב יוחנן איתנו 'בקשתי מהאביר שיביא אתכם בגלל הצלבנים.' הצלבנים?! ניסיתי בכל כוחי להזכר על מה יוחנן מדבר, אבל לא ממש הצלחתי. מזל שיוני היה באזור.
'אנחנו נמצאים בתקופת הצלבנים?' הוא אמר בחשש 'כן, בטח שאנחנו נמצאים! פחות או יותר אלף שנה אחורה מזמננו. נו, טל, הצלבנים אלה הצבאות של הנוצרים שיצאו מאירופה במטרה לכבוש את ירושלים! לא זוכרת? הם עשו הרבה בלגן ופרעות בדרך.'
'נכון' אישר יוחנן ברצינות 'ועכשיו הם עומדים לתקוף את חיפה...'
פרק ו
בפרקים הקודמים: טל ויוני מגיעים עם האביר במסכה אל חיפה של תקופת הצלבנים. הצלבנים עומדים לתקוף את העיר.
'רגע, רגע, רגע…' נלחצתי 'הכנסת אותנו לתוך מלחמה? סליחה, אבל זה ממש לא מתאים לי. זה מספיק גרוע להיות תקועים בתקופה אחרת! ובכלל, עדיין לא הסברת איך הגענו לכאן!'
'אוהו, טל, חכי שניה בסבלנות!' גער בי יוני 'תני לבחור לדבר שתי דקות בלי הפרעה!'
'תודה' חייך יוחנן 'אם תתנו לי לומר את דברי, הכל יהיה ברור. אז ככה: הצלבנים הגיעו לארץ הקודש לפני שנה. שמענו שמועות קשות על מה שהם עשו בדרך לקהילות אשכנז, וכשהם הגיעו לרמלה, העיר היתה נטושה. כל תושבי העיר ברחו והתחבאו.
הצלבנים עלו לירושלים, ונלחמו על העיר. התושבים היהודים והמוסלמים הגנו על החומות, אך לאחר מצור של חודש, הצלבנים בראשות הדוכס גוטפריד מבוין פרצו פנימה. היהודים ברחו לבתי הכנסת, אך הצבאות של הנוצרים שרפו אותם באש. גם את שאר התושבים שניסו לברוח להר הבית טבחו הצלבנים הרשעים.'
'אוי! אבל מה כל זה קשור אלינו?' שאל יוני.
'אתם קשורים לחלום. מאז שהצלבנים הגיעו לארץ, מדי לילה אני חולם חלום' אמר יוחנן. 'בחלום נגלה אליי איש זקן, ומבקש ממני בקשה מוזרה: שאשלח את האביר ואביא את טל ויונתן. הם יעזרו לנו, כך הוא אומר.
בפעמים הראשונות שחלמתי את החלום, חשבתי שמדובר בחלום שווא. על איזה אביר הוא מדבר? האבירים הרי נלחמים בצבאות הצלבנים - מה לי ולהם? ומי אלה טל ויונתן?ומאין אני צריך להביא אותם? ואת השם טל אינני מכיר כלל! אך החלום חזר שוב ושוב. כששאלתי את אבי מורי מה דעתו, הוא נראה טרוד, ואמר שאשמור את הדבר בלבי.
אך אתמול בלילה, מישהו דפק בדלת. וכשפתחתי, גיליתי מולי את האביר במסכה השחורה…'
פרק ז
בפרקים הקודמים: טל ויהונתן חוזרים אחורה לחיפה של תקופת הצלבנים. יוחנן החיפאי והאביר השחור מסבירים להם איך הם הגיעו לשם.
'הספור שלי מתחיל לפני מספר שנים' פתח האביר ואמר. 'נולדתי בעיר מגנצא בבית נוצרי. מגיל צעיר למדו אותי את ספורי הנצרות, ולא היה דבר שרציתי יותר מאשר לכבוש את ירושלים מידי הכופרים. לכן, כשנודע לי שמתארגנת קבוצת אבירים וחיילים במטרה לעלות לירושלים הקדושה, נפרדתי ממשפחתי, והצטרפתי אליה.
הדרך היתה קשה, ורבים מחבריי החיילים מתו, אך המשכנו בעוז.
ואז הגענו לעיירה קטנה. 'בעיירה הזאת גרים יהודים!' אמר המפקד. 'יהודים הם כופרים, ואנחנו צריכים לגרום להם להתנצר. עברו בין הבתים, ואיספו את כל היהודים אל בית הכנסת!'
החיילים, ואני בתוכם, עשינו כדברו, ותוך זמן קצר, בית הכנסת התמלא יהודים. הבטתי בהם בסקרנות - במגנצא היתה קהילה יהודית גדולה, אך אף פעם לא ראיתי אותם מקרוב. למרות שלימדו אותי שיהודים הם בני שטן, עם קרניים וזנב, לי הם לא נראו כל-כך נוראיים. הם היו מפוחדים, אך היה להם אור מיוחד בעיניים.
כשהבית כנסת התמלא, המפקד הורה לנעול את הפתחים, והכריז בקול. 'יהודים! יש לכם יומיים להחליט אם אתם רוצים לעבור לנצרות, דת האמת! אם תבחרו להמשיך להיות כופרים, נשרוף את כולכם באש!'
אותי הציבו ליד אחת מדלתות בית הכנסת, כדי לשמור שאיש לא יברח. עמדתי שם, והבטתי דרך החלון ביהודים שבוכים ומתפללים. התפילות בקעו מתוך הבניין הקטן, ולא ידעתי למה - משהו בלב שלי רעש וגעש. במיוחד משכה את תשומת לבי דמות גבוהה, עם זקן לבן, שהתפלל בעיניים עצומות. לא יכולתי להוריד ממנו את המבט - הוא היה נראה אדם קדוש.
ככל שהבטתי יותר ביהודים המתפללים, כך המחשבה על כך שהמפקד יהרוג את כולם גרמה לי להרגיש נורא. ואז, ביום השני, היהודי הגבוה עם הזקן הלבן הסתובב אליי, והביט לי ישר בעיניים. הוא סימן לי לבוא אל החלון, ואני, כמו מכושף, באתי.
פרק ח
בפרקים הקודמים: האביר השחור מספר שהיה צלבן ששמר על דלתות בית כנסת בעיירה קטנה. יהודי עם זקן לבן והדרת פנים קרא לו לחלון.
'החלון היה סגור, והיהודי סימן לי לפתוח אותו' המשיך האביר השחור.
'למרות שהייתי בטוח שהמפקד לא ישמח מזה, הרגשתי שאין לי ברירה.
הייתי חייב לעשות את מה שהיהודי ביקש ממני…פתחתי את החלון מעט, והיהודי הזקן נעמד מולי והתבונן בי בעיניים חודרות.
'מה שמך?' הוא שאל אותי.
'וולף' אמרתי לו 'וולף לופטגשפט'.
'אתה טועה' הוא אמר, והמשיך להביט בי. 'שמך לא וולף, כי אם זאב.
בנימין זאב. יהודי הנך.'
'מה?!' קראתי בתדהמה, ואז התחלתי לדבר בלחישה, לפני שחבריי החיילים ישימו לב אלינו. 'מה פתאום! נולדתי וגדלתי כנוצרי, בעיר מגנצא!'
'נלקחת מבית הוריך כשהיית תינוק' אמר היהודי, וכשראיתי את מבטו
השלו נח עליי, ידעתי עמוק בלב שהוא דובר אמת.
'אבל...' גמגמתי 'אבל איך אתה יודע את זה?! מי אתה בכלל?'
'אין זה משנה כלל' אמר הזקן 'אני פשוט יודע. וכעת, אם אתה חפץ לחזור לעמך, רבונו של עולם זימן לך הזדמנות. תוכל לשוב בתשובה שלמה,
וגם להציל את בני העיירה הזאת. אתה רוצה בכך?'
מבלי לחשוב פעמיים, הנהנתי בראשי. אולי תמיד הרגשתי שאני קצת שונה...בכל מקרה, הרגשתי שאני מתמלא ברוח חדשה, רוח אחרת.
והדבר האחרון שרציתי לעשות, זה לעזור לצלבנים לפגוע באחיי היהודים.
'מה אני צריך לעשות?' שאלתי בלחישה.
'פתח את מנעול הדלת, אך עשה זאת כך שלא יראו אותך.' אמר היהודי.
'אחר כך בקש מחבר שיחליף אותך בתפקיד. תציע לו כוס משקה,
אני בטוח שהוא לא יסרב...והכנס לתוכו מעט מזה - ' והיהודי הגיש לי
שקית קטנה.
פרק ט
בפרקים הקודמים: היהודי מבית הכנסת מגלה לאביר שהוא בעצם יהודי, ומגייס אותו להציל את בני העיירה. הוא נותן לאביר שקית קטנה.
לקחתי את השקית, והחבאתי אותה בכיסי. פניתי במהירות מהחלון, לפני שיראו ששוחחנו, וניגשתי לדלת בית הכנסת עליה הייתי אמור לשמור. התכופפתי אליה, מעמיד פנים שאני בודק אם המנעול נעול היטב, אך באותה עת, פתחתי את המנעול בזהירות.
לקחתי את מימיית המשקה שלי, ושפכתי לתוכה את תוכן השקית. 'היינריך! ' קראתי לחברי, ששמר על אחד החלונות. 'אני צריך שתבוא לכאן דחוף!' היינריך הגיע, וביקשתי שיחליף אותי למספר דקות.
'אני תכף חוזר' אמרתי לו 'בטח לא תתנגד לשתות קצת יין בינתיים... השגתי יין מצויין בעיירה הקודמת!' היינריך חייך, ולקח בשמחה את המיימייה. הוא לגם לגימה הגונה, ואז נפל שדוד על הרצפה.
שמתי לב שבאותו רגע, נפתחה דלת בית הכנסת, ומתוכה יצא בשקט הזקן. הוא החל להוציא בזה אחר זה את היהודים, ושלח אותם לכיוון היער. תוך זמן קצר, רק הוא נשאר.
'זכות גדולה זכית, בנימין זאב! ' הוא אמר, ואחז בידי בחום. 'הצלת נפשות רבות מישראל, ואתה עתיד להציל עוד רבים!'
'לאן אתם הולכים?' שאלתי אותו ' אני רוצה לבוא איתכם!'
'לא, עליך להשאר כאן. נעל את הדלת שוב, ולגום מעט מהיין שלך. כשתתעורר, המפקד לא יבין איך נמלטנו, אך הוא לא יאשים אותך. עליך להשאר בינתיים עם הצלבנים ולעזור בדרכך למי שתוכל. אך כשתגיעו לארץ הקודש, מחכה לך המשימה האמיתית... לך לחיפה, לרובע היהודים, וחפש את ביתו של הילד יוחנן החיפאי. על מדף בחדרו יש כד עתיק, ובתוכו קמע קדוש מאבות אבותיך. קמע עם ציור של זאב. אתה חייב למצוא אותו! ואז תשאל את יוחנן על חלומותיו...'
בפרקים הקודמים: האביר מסביר לילדים שהוא היה צלבן שהציל קהילה של יהודים. הוא נשלח לחיפה על ידי יהודי קדוש כדי למצוא את יוחנן ולחפש אצלו את הקמע.
'בכל אופן' אמר האביר 'לא אתאר לכם את כל מסעותיי עם הצלבנים. העמדתי פנים כאילו אני לוחם כמו כולם, אך בכל מקום שיכולתי, הברחתי יהודים בסתר מהפרעות. ברוך ה', זכיתי להציל יהודים רבים.
כשצבא הצלבנים הגיע לארץ ישראל, אחרי שכבשנו את ירושלים, המפקד החליט שצריך לכבוש גם את חיפה, ששוכנת ליד הים. ערים ליד הים הן חשובות מאוד, כי אפשר להשתמש בנמל שלהם לאניות מלחמה ולהבאת סחורות. כשהגענו לכאן, אמרתי למפקד שאני הולך לבדוק את השטח למספר ימים. החלפתי את בגדיי, ונכנסתי למקום המגורים של היהודים. מצאתי את ביתו של יוחנן, ספרתי לו את סיפורי, ויחד חיפשנו את הקמע שבכד. אביו של יוחנן ספר שהקמע עובר במשפחתו מזה דורות רבים, כך שכנראה שאנחנו קרובי משפחה...
בכל אופן, כשמצאנו אותו, החזקתי אותו בידי, ומצאתי את עצמי לפתע בתקופה שלכם. זה היה מבלבל מאוד! כנראה שהגעתי ממש לביתכם, כי כששאלתי לגבי טל ויונתן, אנשים ידעו לומר לי היכן אתם גרים. כתבתי לכם את המכתב, ואת כל השאר אתם יודעים.'
הבטנו כולנו זה בזה. 'או. קיי. אז מה עכשיו?' שברתי את הדממה . 'בוא נגיד שהבנתי מה קרה - קמע קסום העיף אותנו בזמן לחיפה הצלבנית בעקבות מעין נבואה של זקן קדוש שאביר הציל מפרעות, ובגלל שילד חיפאי חלם שאנחנו צריכים להגיע ולעזור. מוזר, אבל שיהיה. עדיין לא הבנתי מה התפקיד שלנו בכל הספור הזה!'
יוחנן היה נראה מאוכזב מאוד. 'חשבתי שכשתבואו, תדעו מה לעשות…' הוא אמר, אך 'בום' אדיר קטע את דבריו.
'אמאל'ה!' צרחתי, וגם יוני ויוחנן עשו את בדיוק אותו הפרצוף המבוהל. האביר פנה אלינו בפנים חמורות סבר.
'זאת היתה אבן קלע שנורתה אל החומה. התקפת הצלבנים החלה...'
|
|
מוקדש
לספייק824, צעובי11111, בובו84825, בילבי71703 | |
|
|