|
סיפור שכתבתי!!!
|
16/08/2022 |
וואלו אנשים, מה נשמע? כאן מאי אלמוג והיום רציתי לפרסם סיפור שכתבתי. מקווה שתאהבו, נשיקות...
לנצח בשביל אחרים:
"אני יודעת שקשה לך, אני מבינה." לחשה עינבל ברוך. "לא את לא. אינך מבינה. תפסיקי להעמיד פנים שכן" התעקשה שני וחיבקה את הכרית הישנה. עינבל נאנחה. "אני אומנם לא יודעת מה בליבך, אך יכולה להבין שזה לא משהו נתון לפתירה קלה, ודאי קשה הוא." "אדם שאינו יודע משהו, לא יכול להבין אותו." אמרה שני בשקט. "את צודקת, אני לא יודעת ולא מבינה. אני רק מנסה לעזור לך. להיות שם בשבילך. להקשיב." הודתה עינבל. "אני מאוד מעריכה את זה, אבל לא תודה. זה קשה לי גם ככה." אמרה שני. "אם אינני יודעת, מדוע שלא תסבירי לי? שני, מה את סוחבת?" עינבל התכוונה לכל מילה שיצאה משפתיה הדקות. פניה של שני הרצינו וזנחו את המבט הציני שבדרך כלל מופיע בהם. "המשקל אומנם כבד הוא, אך אינני יכולה לחלוקו". אמרה. "לא אלחץ עלייך. אני רק רוצה שתדעי שאם את צריכה מישהו לפרוק עליו, אני האדם הנכון. לכל מה שתצטרכי." אמרה עינבל. היא חיבקה את שני שלא חיבקה אותה בחזרה ופנתה אל הדלת. "עינבל?" אמרה שני רגע לפני שהיא יצאה. עינבל סובבה אליה את ראשה. שני התרוממה מהמזרן הבלוי. "תודה". אמרה לה. פנייה לא הביעו שום רגש. לא דמעה, לא חיוך, ולא עצב. עינבל חייכה חיוך קלוש ויצאה מהחדר.
"נמאס לי!" מלמלה שני. "פעם זה היה אחרת." שני נזכרה בימים בהם הייתה מתרוצצת עם ילדיי הקיבוץ בחצרות, ובדשאים, הם היו משחקים תופסת, ומחבואים,ובכדור, ברגליים יחפות. הימים שבהם נהנתה.
אבל הכל השתנה מאז. אביה, האיש החכם,הטוב, החסון והחזק, נפטר. נפטר והשאיר את משפחתה לבד. מצומצמת. רק היא ואימה, שבקושי הייתה בבית. קופצת מעבודה לעבודה בניסיון לפרנס אותן. אך הדבר ששבר את קש הגמל היה בגללה. בתוצאות הבדיקות שעשתה היא התגלתה חולה בסרטן לוקמיה. הטיפולים עלו מאות שקלים, מאות שלאימה לא הייתה אפשרות לשלם למרות שעשתה מאמצים רבים. היא מכרה את הרכב הכחול, זה ששני כל כך אהבה. היא מכרה את כל השטחים והפרדסים הגדולים שהיו תחת שטח הבית שלהן, השטחים ששני כל כך אהבה לקפץ ולהתרוצץ בהם. היא מסרה את הכלבה שלהם, דייזי, כי לא הייתה לה אפשרות לשלם את צרכיה, הכלבה ששני כל כך אהבה ללטף. במשך תקופה מסוימת, ורד, אימה של שני מכרה דברים. חפצים, רהיטים, כל מה שלא היה נחוץ מאוד. לא היו לשני שום מותרות ותוספות. רק בדיוק את הדברים שהייתה צריכה. לפעמים פחות מכך.
אך הדבר הגרוע מכל, הוא ששני הסתירה את הסיפור מחבריה. מאחר והתגוררה בקיבוץ, כולם ידעו על מות אביה, אך לא דבר יותר. חבריה לא ידעו על ביקוריה הדחופים של שני בבית החולים. הם לא ידעו שנושרות לה לאט לאט השערות, הם לא ידעו שלאימה אין כסף, הם כמעט לא ידעו דבר על מצבה של חברתם.
שני הסתירה זאת רק מפני סיבה אחת. היא התביישה להודות בכך. ונוסף על כך, לא היה לה האומץ והכוח הדרוש לספר לחבריה את האמת. הם הכירו אותה כשני המצחיקה, הצינית, זו שיש לה הכול, וכשהכול השתנה, הם לא ידעו.
כולם שמו לב שבשנים האחרונות רוחה של שני משתנה. הם ניסו לחקורה תקופה ארוכה, אך ללא פרי. לכן התרחקו משני. מה שרק העציב אותה יותר.
שני יצאה מחדר הפסיכולוגית. היא הצמידה את אוזנה אל הדלת והאזינה לחילופי הדברים בחדר.
"אני באמת לא מבינה אותה", שמעה שני את אימה אומרת, "אני לא מבינה מה קורה לה. בזמן האחרון כבר אין לה חברים, ופעם היא הייתה אהובה כל כך. היא לא מדברת עם אף אחד, היא לא משתפת. מותו של אביה השפיע עליה קשות". ורד נשאה את עיניה למעלה. "וגם עליי". אמרה.
"אפשר להבין אותה", אמרה אילנית הפסיכולוגית,"בשורה כזו יכולה להניע כל אדם למצב כזה. אבל זה לא רק זה, ורד, זו גם המחלה, והכלכלה, היא סוחבת יותר מידי על הלב".
"לכן הבאתי אותה אליך. כדי שיהיה לה אדם לפרוק עליו, כי גם איתי היא לא מדברת. אבל כפי שראינו, גם לך היא לא מספרת מה עובר עלייה. כל מה שאת יודעת עליה ממני." נאנחה ורד.
שני הסירה את אוזנה מהדלת. ללא הבעה כתמיד. היא החלה לצעוד אל הכורסה שהייתה בצד, אך לפני שהצליחה להתיישב היא החלה להרגיש מאוד לא טוב. סחרחורת עטפה אותה, פיה יבש, רקותיה פעמו, שריריה דאבו. פתאום היא נפלה על הקרקע, מחוסר כוח,וניסתה לזחול אל הברזייה בצד כדי להרטיב את פיה, אך היא לא הצליחה ונפלה חזרה, חסרת הכרה.
שני התעוררה במיטה רכה. מיטה שלאחרונה נחקקה בזיכרונה יותר ויותר. היא מצמצה בעפעפיה וראתה מבעד לערפל השינה את הקירות המקושטים של חדרה בבית החולים. לא שוב.
היא הייתה מחוברת למכשירי אינפוזיה ולמכשירי דם. אחות במדים צחורים התקרבה אליה. הן כבר מכירות אחת את השנייה.
"אז מה, שני, לא הספיקה לך הפעם הקודמת?" צחקה האחות אורלי. לשני לא היה חשק לחוש הומור. הסחרחורת עוד סערה בראשה. ומזה כמה חודשים הפגינה הבעה של רגש; דמעות זלגו במרץ על לחייה, נחתו על פיז'מת בית החולים שמישהו הלביש אותה בה. דמעות שהכתימו את פנייה החלקים שהיו בעבר נעימים.
היא לא בכתה מכאב פיזי, כמו ילדה קטנה, היא בכתה מכאב פנימי. סערת הרגשות שהתחוללה בקרבה התפוצצה.
אחרי הרבה זמן, הבועה הגדולה שניפחה, כל המחסומים שהציבה סביבה, נפלו נשברו ונמוגו.
הקליפה שכיסתה את שני ליאונרדו קולפה והותירה אותה חשופה.
אורלי חיבקה את שני ברוך ונתנה לה להכתים את מדי בית החולים שלה בדמעות.
שני לא הצליחה לעצור את הבכי. וכשניסתה, הוא התגבר מחדש. כל רגש ורגש בליבה היה מעורב בסערה. כבר שנים שהיא סוחבת הכול עמוק בליבה. אחריי מותו של אביה היא הייתה שבורה. שבורה לרסיסים. בכל פעם שראתה את אימה מתחננת בטלפון לחברות החשמל שייתנו לה עוד זמן לשלם, או כשראתה אותה מתחננת לבעליי המכולת שלא יזכירו לשני את החוב שורד חייבת להם,היא הייתה נשברת. לא הצליחה לראות אימה, שלפני התהפכות הגלגל הייתה יפה וחזקה, ועכשיו...
עכשיו אימה מרוסקת.
שני יודעת את זה. למרות שורד מנסה להסתיר את זה, היא רואה אותה לפעמים, מהסדק של פתח הדלת, שוכבת על המיטה,בוכה, אל מול התמונה היחידה בבית הקטן, התמונה של אביה.
דוקטור ארנון נכנס לחדר. שני מחתה את דמעותיה בזריזות. "שני," התחיל הדוקטור לומר, "אנחנו רואים בבדיקות שמצבך בסדר, את עלולה להרגיש לא טוב בזמן הקרוב, אבל מבחינת המחלה הכל בסדר." אמר. "אז למה אני כאן?" שאלה שני. "את התמוטטת מהתקף נוסף של המחלה, אבל מלבד כאבים, אי אפשר לעשות דבר. את תיקחי את התרופות האלו בכל יום ותהי במעקב בית חולים" אמר לה הדוקטור והצביע על כמה תרופות שעמדו על השידה. "אז זהו, אני משתחררת?" קפצה שני. הדוקטור השפיל את פניו. "עוד לא, יקירה, את תישארי בית החולים היום ומחר, ותשתחררי מחר בערב." אמר."אני לא רוצה!!" קראה שני במחאה. "אני בסדר עכשיו, תנו לי ללכת!" דרשה. הדוקטור התיישב על קצה מיטתה. "אני יודע, אני יודע, אבל בכל אופן את תצטרכי להישאר. יש פעילויות למאושפזים היום, אני רוצה שתרדי לחדר הפעילויות. זה יעשה לך טוב." אמר. שני משכה בכתפייה. "לא בא לי" אמרה בחוסר חשק. אורלי והדוקטור ניסו לשכנע אותה, אך היא נשארה בסירובה. ורד נכנסה פתאום לחדר. "את הולכת. כי ככה אמרתי" קבעה לה.
"אהלן חבר'ה, אני עומרי, ואני אהיה המדריך שלכם לפעילות היום. האמת שהפעם זו לא כל כך פעילות, אלא.. איך נקרא לזה? מפגש. סבבה. אז כל אחד יגיד על עצמו משהו?" פתח המדריך השזוף וחום השיער שהקצו להם. לאף אחד מהנערים לא היה חשק. ביניהם שני. "נו, יאללה, אתה עם האדום, תספר קצת" לחץ עומרי. "אני?" שאל נער בחולצה אדומה ומכנסיים שחורים. "כן, אתה." אמר עומרי. "אוקיי", נאנח הבחור באי חשק והעביר יד בבלוריתו החומה. "אני סער, בן 16, אני חולה בסרטן לוקמיה כבר שנה.. וזהו, נראה לי." אמר והשפיל את עיניו היפות מהספה אל השטיח הפרוותי. שני התבוננה בו. מסכן. אבל גם היא כמוהו. כולם הסתכלו עליו, והוא ישב שם ונעץ מבטים בשטיח. "גם אני" שמעה את עצמה שני אומרת. "אני שני. בת 16. וגם אני חולה בלוקמיה כבר שנה." היא הביטה שוב בסער, שהרים את עיניו אליה והחליטה להמשיך. "במשך שנה אני הולכת וחוזרת מטיפולים כאן". שני העיפה מבט אחרון בסער, ואז בקבוצת שערות שהייתה קמוצה באגרופה ואמרה "ונושרות לי שערות". היא הרימה את השערות שהחזיקה. כולם התכלו בה. אבל לא היה לה איכפת. כי ידעה שכל מי שנמצא כאן חולה בסרטן, ומסתיר משהו כמו נשירת שערות.
עומרי חייך אליהם בעידוד. "אין עוד אף אחד שרוצה לשתף אותנו?" שאל. לא היה מענה. "אוקיי, אז נמשיך עם סער ושני. סער, שני, רוצים לשתף אותנו איך אתם עוברים את זה? מה אתם מרגישים?" ביקש עומרי. "כן". סער אזר אומץ, "זה ממש קשה. לבוא לכאן כמעט כל שבוע, לעבור טיפולים, אנשים מרחמים עליי, ואני לא צריך את זה. אני לא צריך שירחמו עליי. בהתחלה הסתרתי את זה מכל החברים שלי, והם גילו כשנשרו לי שערות. ומאז הם היו מביאים לי בכל יום משהו אחר, פעם עוגיות, דובי ענקי וכאלה, מרחמים, אבל אני לא צריך את הרחמים שלהם. הם לא מבינים." אמר סער.
"כן", המשיכה אותו שני, "זו הסיבה שעדיין לא סיפרתי לחברים שלי. הם עדיין לא יודעים. התרחקנו מאוד בשנה האחרונה כי אני מסתירה מהם את מה שעובר עליי. אבל זה קשה לי לספר להם. אני לא רוצה שיחשבו שאני מסכנה. לא רוצה שירחמו עליי בגלל השערות. לא רוצה שידעו".
סער הביט בה. "ברגע שהחבר הכי טוב שלי גילה על המחלה שלי, הוא תמך בי ועזר לי ואפילו בא איתי לכמה בדיקות. את צריכה לספר לחברים שלך. זה יעזור לך", אמר לה.
"כנראה שאתה צודק, אבל אני פשוט לא מצליחה. כי.." היא נאנחה והחליטה לספר. "אני הייתי מאוד מקובלת, הייתי כזאת חזקה וכ'ו.. אבל אבא שלי נפטר בשנה שעברה. ועכשיו אני גם חולה בסרטן. אני תמיד מנסה לשדר עסקים כרגיל ולהיות עדיין חזקה, אבל לפעמים זה פשוט לא מצליח." היא אמרה. היא לא הביטה בעיניים של אף אחד. היה קשה לה מידי. היא לא בכתה. שני אף פעם לא בוכה, אבל לפעמים קשה וזה יוצא.
סער התיישב לידה. "אני מבין אותך". אמר לה. שלוש המילים האלו גרמו לבונקר ששמו שני ליאונרדו להישבר. היא פרצה בבכי וכיסתה את פנייה בכפות ידיה.
כולם שתקו. אחרי כמה דקות עומרי שאל בזהירות: "שני, למה את בוכה"? שני חיכתה מעט ומחתה את הדמעות. "בכיתי כי הרבה מאוד זמן חיכיתי שמישהו יגיד לי את זה, שהוא מבין אותי, ובאמת יתכוון לזה". דמעות נוספות עלו בעיניה וטרם זלגו על לחייה.
"זו סיבה נוספת שאת צריכה לספר לחברים שלך." לחש סער. "אבל הם לא באמת יבינו אותי". לחשה שני. "אני יודע. רק מי שעבר את זה יכול להבין". לחש סער. שני הנהנה.
בסוף ה"פעילות", כשכולם התפזרו, ניגש סער אל שני. שניהם זזו מעט הצידה. "אני באמת חושב שאת צריכה לספר לחברים שלך." לחש לה סער ועיניו החומות הנוצצות ננעצו בעינה הירוקות. "כן". לחשה שני. "בכל אופן, שתדעי שאני תמיד אבין אותך, הרי גם אני עובר את זה." אמר סער וחייך. "תודה. וזה הגיוני. גם אני מבינה אותך." אמרה לו וגם היא חייכה. חייכה! לראשונה מזה שנה.
"היי, חבר'ה, תקשיבו", פתח גיא, הם היו במפגש של שישה חברים מהכיתה, הזמינו גם את שני, וורד הכריחה אותה ללכת. "בית הספר קיבל רישומים מפורטים על כל תלמיד ותלמיד, הרישומים שאסור לנו לקרוא". אמר גיא במבט נחוש. "אז מה בעצם אתה רוצה לומר בזה"? חשדה שירי. "הבנתי אותך", חייך רועי. "הוא רוצה שנגנוב אותם. כדי לקרוא." הסביר יונתן והחל לחייך אף הוא. "לקרוא מה, את שלך או את של האחרים"? שאלה שני בצחוק את גיא. "אנל'א יודע מה איתכם, אבל אני כבר יודע על עצמי הכל, לא מעניין אותי מה כתבו עליי". אמר גיא. "אז אתה רוצה לקרוא על האחרים". אמרה עינבל. "אהה", אישר גיא. "וואי, מעניין מה כתבו עליי!" אמרה שירי. "אותי מעניין מה כתבו על יונתן", אמר רועי. "אני מתערב איתכם שכתבו עליו: נולד בפח, במקור אמור להיות פיל אבל עשו לו ניתוח, פחדן"- התחיל גיא בצחוק אבל יונתן החטיף לו כאפה. "רגע, אתה בכלל יודע איפה זה, גיא"? שאלה שני. "במזכירות, שמעתי את המנהל ואת המזכירה מדברים". אמר גיא. "אז מחר"? הציע רועי. "כן, נעשה פעולת הסחה. מישהו יסיח את דעתה של המזכירה והשאר יגנבו מהר". הציע יונתן. "רעיון טוב. אז יונתן, אתה תסיח את המזכירה, אנחנו נגנוב מהר, ואז ניפגש אחרי הלימודים בפארק, ונקרא", אמר גיא. "למה אני"? התעצבן יונתן. "כי אתה הכי שלומיאל ויכול נגיד להפיל איזה ערמה של ספרים, ואז המזכירה ואתה תרימו אותם, ואנחנו נגנוב". אמרה עינבל. "מעולה. אז מחר. בהצלחה יונתן, סומכים עליך". אמרה שירי. יונתן נאנח. "טווווב".
למחרת התכנסו כולם ליד המזכירות. "טוב יונתן, צא!" אמר גיא. יונתן נשם עמוק ונכנס למזכירות. "כן חמוד, מה אתה צריך"? שאלה מירב המזכירה. "אה, כן, אההה" גמגם יונתן. הוא נשען על ערימת הספרים הגבוהה שעמדה על הכיסא, ליד הדלת הפתוחה. "אהההההה", צעק כשכל הערימה נפלה עליו יחד עם הכיסא אל מחוץ למבנה המזכירות. מירב התרוממה במהירות על עקבי נעליה הוורודות וניגשה אל יונתן השרוע על הרצפה. היא עזרה לו לקום, ושינהם הרימו את הספרים וניקו כל ספר. בינתיים נכנסו גיא, רועי, שירי, עינבל ושני למזכירות. הם התחבאו מאחורי הדלת הגדולה והרחבה. מירב הרימה את הכיסא והכניסה אותו חזרה למקומות וכך גם את ערימת הספרים. "אז מה רצית חומד?" שאלה. "אה, כן, המורה מסרה לי שהמנהל קורא לך, אבל אני לא בטוח בדיוק איפה הוא..." אמר יונתן. "טוב, אז בוא תעזור לי לחפש אותו מתוק." אמרה מירב ושניהם יצאו ונכנסו עמוק בתוך בית הספר. החמישה יצאו מהמחבוא. "ענק היונתן הזה, ענק!" אמר גיא וכולם אישרו. "טוב, חבר,ה, תתחילו לחפש את הרישומים. זה אמור להיות בתיקיות כאלו." אמר רועי וכולם החלו להתפשט בחדר ולחפש. "אוף אנל'א מוצא, איפה"? קרא גיא. "נו איפה זה?" שאלה שירי. "אהה, נראה לי שמצאתי". אמרה שני. כולם רצו אליה וראו ערימת תיקיות בצבע לבן עם שמות. "אין, אין עלייך" אמרו. הם מצאו במהירות את התיקיות שלהם ויצאו בשקט מהחדר.
בסוף הלימודים התמקמו שישתם על הדשא בפארק עם התיקיות. "מוכנים"? שאל רועי. כולם ענו לחיוב. "אז עם מי להתחיל?" שאל גיא, שהוחלט שהוא יקרא בקול את של כולם. "אני, לא איכפת לי." אמר רועי. הם החליטו לקרוא קצת משל כל אחד, אז גיא פתח את התיקייה של רועי והחל להקריא: "נער בעל הפרעת קשב וריכוז, חי אצל אביו בעוד הוריו התגרשו, אח שני במשפחתו, מעט מקובל..."
"אוקיי", צחק רועי, "עכשיו אתם יודעים את הסודות האפלים שלי, אווו".. צחק. "עכשיו שלי". אמר גיא. "נער מעט חכם, מקובל, אח בכור למשפחתו, אינו מסתדר עם הוריו, ביקר פעמיים אצל פסיכולוג..."
"וואו, נחמד, תחמיאו, תחמיאו." חייך גיא. "יאללה, שלי" ביקש יונתן. "נער עם המושג שלומיאל, בן יחיד להוריו, כשנולד היו לו קשיי שמיעה..." "קולטים חבר'ה, היו לי קשיי שמיעה!" צחק יונתן. "יאללה, של שירי".
"נערה אינטליגנטית, אחות לאוטיסטית, בעלת פחד מכל חיה מעולם המעופפים",
"מה, מירי את מפחדת מזבוב?" צחק גיא. ומירי קרצה, "כנראה שכן". "עכשיו אני!!" אמרה עינבל.
"נערה חכמה, בעלת חולשה לבובות, בעבר היו לה הפרעות אכילה, אך כיום היא בסדר..."
"אז, כן, הייתי אנורקסית, חבר'ה! ויש לי חולשה לבובות פרווה.." חייכה עינבל.
"נשארה רק שני." אמרו החברים. לאף אחד זה לא הזיז שיקראו עליהם, אפילו לא לשני, היא לא חשבה לרגע שיכתבו את מה שכתבו:
"נערה מקובלת, יתומה מאביה, ממשפחה מיוחסת שהפכה לענייה, חולה בסרטן לוקמיה..."
כולם הסתכלו בה בבלבול. "זה לא נראה לי של שני, בטח התבלבלנו,"הם אמרו ובדקו, אבל לא, זה היה של שני.
"אה, כן.." מלמלה שני בלחץ, אבל היא לא הצליחה לדבר והיא קמה וברחה משם במהירות. היא התיישבה רחוק מאוד מהם, על הדשא, והשפילה את פנייה בכפות ידיה. דמעות החלו להציף את פנייה. היא לא ידעה כמה זמן ישבה שם.
"שני, שני" קול קרא לה וידיים רכות חיבקו אותה. מפל שיער חום נעים נפל עלייה כשענבל רכנה אליה.
"כן," לחשה שני. "אני חולת סרטן לוקמיה, ויתומה, כן." הדמעות שבו ועלו בעיניה.
"זה בסדר", אמר מישהו בצד, "לא ידענו," אמרה מישהי. הם חיבקו אותה וליטפו אותה, וניחמו אותה, ואז נשמע קול של רכב חונה ושל דלת אוטו נטרקת. ואז מישהו רץ אליהם. ורד, אילנית הפסיכולוגית, דוקטור ארנון, האחות אורלי, המדריך עומרי, ועוד מישהו ששני לא הצליחה לראות מבעד לדמעותיה רצו אליה וחיבקו אותה.
"שני, הכל בסדר. אני מבטיח" אמר מישהו, ורק בזכות המשפט הזה הצליחה שני לזהותו.
סער.
שני הרימה סוף סוף את עיניה. מישהו מחה את דמעותיה באצבעות נעימות. היא נעמדה וסקרה את כולם. "אני... אני..." גמגמה. "אני מצטערת שלא סיפרתי לכם את זה קודם. פחדתי שתרחמו עליי. והתביישתי שתחשבו שאני, שני, מסכנה. אז כן, עכשיו גיליתם עליי הכל. לפני שנה אבא שלי נפטר מדום לב. אחרי חודש מפטירתו, הרגשתי מאוד לא טוב, התעלפתי. לקחו אותי לבדיקות בבית החולים וגילו לי את הסרטן מסוג לוקמיה. נשרו לי שערות. במשך שנה אני באה לבית החולים לטיפולים. אני מתביישת עכשיו שלא סיפרתי לכם. רק התרחקתי מכם. אתם החברים הכי טובים שלי." סיימה ודמעות זלגו על לחייה. לפתע כולם ניגשו אליה ועטפו אותה בחיבוק קבוצתי. גיא, רועי, יונתן, שירי, עינבל, ואפילו סער.
"גילית שטוב לספר לחברים, מה?" צחק מישהו, ששני אפילו לא שמה לב אם זה היה סער, יונתן, גיא או רועי, אבל היא בכל זאת ענתה: "לגמרי"
אחר כך שני התחילה לבכות. אבל מאושר. וכולם הצטרפו. כולם. דוקטור ארנון התלחשש לרגע עם סער. סער ניגש אל שני ועיניו החומות ברקו. "שני," אמר, "כרגע קבעו לך תור נוסף של בדיקות, כי ראו שהמחלה מתחילה להישכח, אבל אנחנו באים איתך. נכון חבר'ה?" פנה אל השאר. כולם אישרו בהתלהבות.
שני חיכתה בדממה במיטה שלה, מחוברת למכשירים. ורד וסער אחזו כל אחד בידה האחרת בזמן שכולם ציפו לתוצאות הבדיקות שכרגע עברה. כולם הביטו בדלת כמדמיינים שדוקטור ארנון והאחות אורלי נכנסים בה עכשיו. "תודה לכם" לחשה שני חלושות, הבדיקות החלישו אותה. עינבל התרוממה מהכיסא עליו ישבה וניגשה אל המיטה. היא הביטה בשני וליטפה אותה באהבה. הדלת נפתחה.
כל מי שישב בכיסאות התרומם במהירות ונעמד ליד המיטה של שני. סער וורד הידקו את אחיזתם בידיה. שני התיישבה בקושי. האחות אורלי התקרבה אל שני ובדקה את המכשירים. לאט לאט היא החלה להתירם.
דוקטור ארנון משך לעצמו כיסא והתיישב אל מול המיטה של שני.
"תראי, שני," פתח, "בדקנו את התוצאות של הבדיקות שעשית. ו.. ראו שם סימני התחלה של.." פניו התרחבו בחיוך.
"של הסתלקות המחלה!!" קרא. שני הייתה בהלם. ידיים וזרועות רבות חיבקו אותה באושר, דמעות רבות נזלו עלייה, מסיבות רבות נערכו שם.
לא יאמן. היא ניצחה את הסרטן.
שני ניגשה בשקט אל סער. הוא חייך אליה את החיוך הגדול ביותר שראתה. אבל היא רק שאלה אותו בשקט: "ומה איתך?" סער הרצין. "אני לא יודע", אמר. שני ניסתה לומר לו עוד דבר, אך חבריה קפצו עליה באושר ומשכו אותה חזרה למסיבות שרק הלכו והתארכו. רק דבר אחד עדיין גרם לה צביטה קטנה בלב. אביה. "רק דבר אחד טוב בכל המחלה הזו." פתחה שני. "גיליתי אילו חברים טובים יש לי. מתערבת איתכם שמעכשיו אספר לכם הכל. וגם הכרתי אנשים טובים שחיוניים להמשך החיים. הכרתי את הדוקטור, את אורלי, את דנה מהקבלה, את עומרי, ואת סער. אנשים שתמיד אשמור איתם על קשר. אני יודעת שהסרטן הזה יכול היה להיגמר גרוע יותר. יש המון אנשים שמתו בגללו. ואני צריכה להודות שאני לא. אז אני מודה". אמרה שני.
עברה שנה מאז החלמתה של שני. כולם כבר יודעים את הסודות שלה. סער עבר לבית הספר שלהם, וגם עליו כולם יודעים.
יום אחד נכנסה המורה פזית אל הכיתה. "טוב, תלמידים. קיבלתי הוראה לפתוח בנושא הזה, מפני שאתם כבר גדולים, ועומדים לצאת אל העולם." פזית חילקה דפים לבנים ריקים לכל התלמידים. "אז מה אתם רוצים להיות? מה יהיה המקצוע שלכם? למה אתם רוצים להיות כאלו ומדוע זה מתאים לכם? כתבו. אם אינכם יודעים מה מתאים לכם, תמיד אפשר לדבר איתי ועם היועץ. קדימה, יש לכם שני שיעורים שלמים." אמרה פזית והתיישבה בשקט במקומה.
שני ידעה מה היא הולכת לכתוב. ידה רצה על הדף והיא כתבה בזריזות. בתום שני השיעורים שהוקצו להם, לחש סער לשני: "מה כתבת?" "ואתה?" שאלה שני. שניהם מסרו אחד לשני את הדפים. הם הרימו את עיניהם והביטו אחד בשני בחיוך. הם כתבו את אותם הדברים.
כדי לעזור לעוד אנשים. עברתי בעצמי את הסרטן והייתי רוצה שכולם יעברו אותו קל יותר ממני, להמציא איזו תרופה, או זריקה, או למצוא דרך שחולי הסרטן לא יסבלו.
אני רוצה לעשות את זה כדי לעזור לעוד אנשים
לנצח את הסרטן!
|
|
מוקדש
לכולם | |
|
|
