|
להישרדות של 59דרדסון- הניצחון הכי גדול שלי
|
31/08/2022 |
פרק ראשון- הבוקר הכי גרוע בעולם
צרר! צרר!!
השעון המעורר צפצף. העיניים שלי רפרפו, נפתחו ונסגרו. שאריות החלום שחלמתי עלו בראשי...
צרר! צרר!!
אני עולה לבמה. אלפי האנשים בקהל, כולל אמא ואבא, מריעים, צווחים, לכבוד הזמרת האהובה עליהם בכל העולם...
צרר! צרר!! צררררררר!!
אני זורקת כרית על השעון. הוא נופל מהשולחן ואני ממהרת לתפוס אותו לפני שישבר.
''מאיה? קמת??'' צועקת אמא מהמטבח.
''כן'' אני צועקת, ושוטפת פנים במים קרים, שמגרשים את שאריות החלום. אני לובשת חולצת בית ספר שחורה, מתאימה לה ג'ינס שהוא קצר בהרבה ממה שמרשים בבית ספר (מה אכפת לי) אוספת את השיער לקוקו, קולעת צמה קטנה מחלק קטן מהשיער, ומסובבת אותה סביב הגומייה של הקוקו. מרחתי כמה קרמים על הפנים. התאפרתי בעדינות, והצצתי בשעון- 8:15. מעולה. יש לי כמה דקות לסלסל שיער, לא שמותר בבית ספר אבל מה אכפת ל...
רגע, מה?
8:15??
יש לי רבע שעה להגיע לבית ספר!!
זרקתי את הביביליס על הרצפה (מכשיר שמסלסל שיער, למי שלא מכיר) רצתי לדלת, לקחתי את התיק ודחפתי את הרגליים לסנדלים הראשונות שמצאתי, צעקתי ''בי!!'' והלכתי בלי לחכות לתשובה. ניסיתי לרוץ, אבל גיליתי שהסנדלים שנעלתי הן הסנדלים שנעלתי לחתונה של דודה שלי אתמול, אלה עם העקבים הגבוהים והפרחים. נאנחתי. אנשים הסתכלו עליי במבטים מסוקרנים.
נשמתי עמוק. בסדר. יש לי בתיק נעלי התעמלות לשיעור ספורט רק אעלה לאוטובוס ואוכל להחליף אליהן. רצתי- דידיתי ברחוב על העקבים הגבוהים (למה בחרתי את הזוג הכי גבוה שהציעו לי??) בניסיון להגיע לאוטובוס, אבל לא- פספסתי אותו. התיישבתי מובסת על הספסל. עכשיו אני צריכה לחכות לקו 2, שיגיע רק ב8:35 לבית ספר, וזה אם הוא יגיע בזמן, מה שלא סביר. החלפתי את נעלי העקב הטיפשיות לנעלי הספורט שלי, ופתחתי את הטלפון. קיבלתי הודעה מאמא- 'שיהיה לך בהצלחה רבה במבחן היום, מתוקה' הבטתי מבולבלת בטלפון. מבחן? אני לא זוכרת שיש אחד. פתחתי את התוכנית השבועית. ואכן, ביום ג' (היום) בשעתיים הראשונות יש מבחן בספרות אנגלית. עכשיו כבר הייתי על סף בכי. אני עומדת לאחר למבחן, בחומר שאני ממש גרועה בו, שבכלל לא עברתי עליו.
פתחתי בטלפון את חוברת ההכנה למבחן, ורק כשפתחתי אותה- התייאשתי. היא הייתה של 27 עמודים מלאים, עם הסברים באנגלית בלבד ו...
צפירה הקפיצה אותי. הנהג של קו 2 צפר לי. ''ילדה, את מתכננת לעלות, או מה??'' אמר בעצבנות. הכנסתי את הטלפון מיד לתיק, ועליתי במהירות לאוטובוס. שלפתי את כרטיס הרב- קו, שילמתי על הנסיעה וצנחתי באחד המושבים הריקים. תוך כמה דקות הגענו. השעה הייתה כבר רבע לתשע, ואני ניצבתי בשער בית הספר- בשיער לא מסולסל ולא מסודר, באיפור מעט מרוח בגלל הזיעה והדמעות, עם מכנסיים קצרצרות... ובאיחור. השומר הביט בי, נאנח ופתח את השער.
''יום טוב חמודה'' הוא אמר לי.
''אל תדאג, לא יהיה לי'' עניתי באנחה.
פרק 2- עזרה ממקור לא צפוי
נכנסתי לכיתה בצורה הכי מהירה ושקטה שיכולתי. ראיתי שהמקום שלי תפוס. לילך, המורה לאנגלית, לחשה לי לשבת ליד נעמה- החנונית הכי גדולה בכיתה. נאנחתי בלב אבל התיישבתי לידה. בדרך עשיתי פרצוף עצוב למיקה, הבסטי שלי.
לילך הביאה לי את המבחן, וכשהבטתי בו הלב שלי הפסיק לפעום לרגע. חשבתי שדפי ההכנה היו איומים- אבל לעומת המבחן הם היו קלים כמו כמו.... אני לא יודעת מה, בעצם. אני איומה בדימוים.
את רוב השאלות לא הבנתי בכלל. בנדירות שהבנתי מה רוצים ממני, לא הבנתי איך אני עושה את זה. מילאתי את כל השאלות האמריקאיות בניחושים (לזה יש לפחות איזשהו סיכוי להצליח) וניסיתי לענות על השאלות האחרות. למען האמת, יש לי אנגלית לא כל כך גרועה, כתוצאה מכל השירים באנגלית שאני לומדת וצריכה להבין מה אני באמת אומרת. אבל לשיר מילים בשפה זרה ולדעת שהן יוצאות מהלב ולא מהפה זה דבר אחר לגמרי מלקרוא תקציר של ''שלושת המוסקטרים'' ואוליבר טוויסט'' באנגלית, להבין ולענות על שאלות עמוקות כל כך שלא הייתי יכולה לענות עליהן גם בעברית כנראה...
ניסיתי. באמת שניסיתי. התאמצתי, נזכרתי במשפטים מסרטים באנגלית שראיתי, היו לי פלשבקים משיעורים, אבל... זה לא הספיק. סיימתי את המבחן, הגשתי אותו... וקיבלתי 52.
נאנחתי. עלו לי דמעות בעיניים. זה היה הסיום הכי גרוע לבוקר הכי גרוע בחיים שלי. המחשבה על החזרה הביתה, ולהגיש לאמא עוד מבחן 'נכשל'...
לידי, נעמה קיבלה 100. לא הפתיע אותי במיוחד, אבל זה בכל זאת עיצבן (ודי הרשים אותי) שמישהו, אפילו נעמה, יכול לקבל 100 במבחן כל כך נורא...
נעמה ראתה שאני מסתכלת אליה, ומבטה שוטט למבחן שלי. ברוב המקרים הייתי הופכת את המבחן מיד, צועקת עלייה, ואז גם עוזבת את הכיתה בסערה כדי להגביר את הדרמה. אבל משום מה נתתי לה. כשהיא סיימה לקרוא הכל, היא פתחה במהירות את מחברת האנגלית שלה, קרעה דף וכתבה שם במהירות, בכתב קטן עגול ומושלם- 'אמור להיות מבחן חוזר על החומר הזה עוד שבוע... אולי תנסי? אני אשמח לעזור לך להתכונן. רק אם את רוצה כמובן''
נראה שנעמה מאוד נבוכה מלפנות לילדה מקובלת כמוני, אפילו אם זה בפתק, כי בכל שאר השיעור היא נעצה מבט בנקודה רחוקה ממני, כשפיה מהודק לקו ישר וידיה מהודקות לגופה. כשנשמע הצלצול להפסקה, נגעתי בכתפה בעדינות. ''כן?'' היא שאלה בקול קצת צפצפני ממבוכה.
''אני אשמח'' אמרתי, והרגשתי אידיוטית לגמרי. ''שתעזרי לי, אני מתכוונת''
''אני אשמח לעזור'' היא אמרה והסמיקה מאוד.
פרק 3- ניסיון שני
השבוע הזה עבר מהר מאוד.
כל יום הלכתי לבית הספר בבוקר, הקפדתי להגיע בזמן לאוטובוס, ואז הגעתי לבית הספר וניסיתי להיות ערנית. ניסיתי לא לשרבט במחברת, או לזמזם לעצמי שירים, אבל זה היה ממש קשה. התרגלתי להיות מצחיקה, כזאת שלא אכפת לה מכלום, בטח לא מציונים. אבל... לא רציתי לאכזב את ההורים שלי. הם קיבלו בהבנה את התירוץ שלי, שהיה לי בוקר נורא ולא הייתי מרוכזת, ושמחו שאני אנסה שוב. אבל ידעתי שאם גם הפעם לא אצליח, אני באמת אהיה בבעיה. אני אקבל שיחות על ''רצינות'', ''השקעה'' וכל זה... לא רציתי לאכזב אותם. אני פרפקציוניסטית מאוד, ולא מוכנה להודות בזה שיש משהו שאני באמת באמת לא טובה בו.
לאחר מכן, בין כל שיעורי השירה שלי, קיבלתי שיעורים פרטיים מנעמה. היא קצת נחרדה כשגילתה כמה אני לא מבינה בחומר, אבל היא הייתה מאוד נחמדה ועדינה ונהניתי מהשיעורים. לפעמים הם היו אצלי, לפעמים אצלה. נהניתי במיוחד כשהיינו אצלה. לנעמה היה חדר ענק, עם מיטה עצומה, שולחן עבודה מסודר, ופינת ישיבה של פופים, עם מחבוא שוקולדים שממנו היא כיבדה אותי בהרשיז כל פעם מחדש.
השבוע הזה עבר מהר מאוד, ושוב הייתי בכיתה, ליד נעמה, עם עפרון ביד, מבחן על השולחן, קצת ידע חדש בראש, והרבה תקווה בלב. לקחתי נשימה עמוקה, החלפתי חיוכים לחוצים עם נעמה, והתחלתי לפתור את המבחן.
פתרתי בזהירות שאלה אחרי שאלה. תשובה אחרי תשובה. לאט לאט ובזהירות. נזכרת בהסברים של נעמה. כשסיימתי, בדקתי פעמיים, ובדיוק כשסיימתי צלצל הצלצול ויצאנו להפסקה.
כשחזרנו מההפסקה, המורה עמדה עם המבחנים הפתורים. והקריאה שמות. תמיד כשחילקו מבחנים, קיוויתי להיות האחרונה שתקבל, כי רציתי כמה שיותר זמן בלי עוד ''נכשל'' אבל עכשיו... ישבתי על קוצים. כשקראו לי סוף סוף לקחת את המבחן, ראיתי שנעמה מחזיקה לי אצבעות.
הפכתי את המבחן... וראיתי שקיבלתי 26. הייתי כל כך מאוכזבת. זה הציון הכי גרוע שהיה לי אי פעם. זה כנראה הציון הכי גרוע שמישהו קיבל אי פעם. התחלתי לבכות, והבטתי ברצפה, שאף אחד לא ישים לב.
נעמה חייכה. ''כל הכבוד!!'' היא אמרה לי. הבטתי בה מבולבלת.
היא באה והפכה לי את המבחן. לא האמנתי. קיבלתי 95!! אני!! אני קיבלתי 95! זה ציון ''מצוין!!'' חייכתי והעיניים שלי נצצו כמו מיליון כוכבים.
|
|
