|
לכתב אורח- ההופעה מתחילה
|
12/09/2022 |
פרק ראשון- מספרת על עצמי
שלום! שמי הוא איילה זוהרי, יש לי עיניים כחולות ויפות ושיער כהה ומבריק. אני עוד שבוע אלמד בכיתה ז', כיף לי לכתוב סיפורים ואני מאוד מאוד אוהבת לשיר, אבל מתביישת נורא ליד אנשים.. אני בטוחה במיליון אחוזים שיש לי קול מכוער וזייפני, אימי לעומת זאת- חושבת שיש לי קול מהמם. כרגע אני בחופש הגדול, נהנית ממש מטיולים! ואחרי כל ההקדמה, נתחיל בסיפור שלי יום לפני הלימודים..
פרק שני- ההודעה
ישבתי בחדרי וכתבתי סיפור חדש, כשלפתע אמא קראה לי, "איילה, גשי הנה בבקשה" קראה אימי מהמטבח, הלכתי לשם והתיישבתי מול אמא, "איילה" היא פתחה והכנתי את עצמי לנאום משעמם, "אני יודעת שמשעמם לך אחר הלימודים. לכן רשמתי אותך לפיתוח קול אצל מורה מוסמכת" ממצב של שעמום ניתרתי ממקומי בבהלה וצווחתי: "את לא יכולה לעשות לי את זה!!" ונעתקה נשימתי ממני בחרדה, "הכל בסדר, אין לך מה להתבייש. הקול שלך יפהייפה!" אוי, נו.. אני צודקת כשחשבתי שאימהות תמיד אומרות את זה? היא גם הוסיפה שבגלל שאני מנגנת בפסנתר זה הולך ביחד יופי.
פרק שלישי- יום ראשון ללימודים
החופש עמד להסתיים עוד מספר שעות ואבזרתי את התיק כשאימי נכנסה ומסרה משפט בודד לחלל האוויר: "השיעור הראשון שלך יהיה מחר אחרי הלימודים" ושלא כהרגלי פרצתי בבכי תמרורים, "א- אני לא ר- רוצה ש-שהיא תשמע א-אותי מזייפת בקול מ- מכוער" נשנקתי בדמעותיי, רק לאחר שהרגיעה אותי וליטפה את ראשי נרדמתי.
למחרת קמתי בשקט והלכתי לבית הספר, הסתדר לי די טוב חוץ מהשיעור האחרון- זמרה. כשהמורה הבחינה שלא שרתי עם כולן ושאלה אותי למה עניתי במבוכה שאני לא שרה ליד אנשים, המורה סקרה אותי ואמרה: "אם לא תתמודדי לא תדעי. לכן ארשום אותך למקהלת בית הספר, ואין טעם להתווכח" הוסיפה כשראתה שפתחתי את פי לדבר.
פרק רביעי- פעם ראשונה יש לכל דבר
חצי שעה מאוחר יותר עמדתי מול דלת ששלט נתלה עליה ונכתב בו: שירה, מורה מוסמכת לפיתוח קול. כששירה קראה לי סירבתי במשך עשר דקות עד שהצליחה לשכנע אותי להיכנס, כשנכנסתי ראיתי מסביבי שתי כורסאות כהות ומרופדות ושולחן כתיבה עם מנורה קטנה דולקת, "שבי בבקשה" שירה אמרה בקול נעים שקטע את תהליך התבוננותי, "בתור שיעור ראשון אבקש שתשירי לי סתם שיר שאת מחבבת" אמרה שירה והתחלתי להסמיק ולהרכין ראש בהרגל.
אחרי ששרתי לה את 'רסיסים' בקול לא נשמע התיישבנו ליד מחשב שהיה על שולחן הכתיבה, היא השמיעה לי כל מיני הקלטות וטונים ואמרה לי לחקות אותם, בקושי רב מאוד חיקיתי אחד מהם בשקט שהזכיר לי חתול בוכה, כשהשיעור נגמר, בלי לומר שלום טסתי החוצה עם התיק על הגב.
כמה שבועות לאחר מכן כל חברי המקהלה בחרו שיר משותף וחילקו אותו בין כולם, השיר הנבחר היה 'יש בך' ואני קיבלתי את רוב השיר, התעצבנתי משום שהשתכנעתי שהמורה ואמא התעקשו שיהיו לי הרבה שורות, אחרי המחשבה הזו חזרתי להתאמן לבדי.
פרק חמישי- הסיוט שלי מתחיל
יום המופע הגורלי הגיע והסתדרנו לסידורים האחרונים מאחורי הווילונות. הצצתי רק לשנייה בכל האנשים בנוסף לכל תלמידי בית הספר שהחליטו להגיע, הסדרתי נשימתי ולחשתי לעצמי שהכל יהיה בסדר ושלא אפשל, אך לא הייתי בטוחה כלל. חברי המקהלה חייכו אליי בעידוד והמופע התחיל, מעיין לוי התחילה את הסולו הקצר שלה: "רק את תדעי מה טוב בשבילך, בלי שיגידו למה ואיך".. החלתי להיזכר בסדר של המופע: מעיין עושה כמה משפטים, כולם מצטרפים אליה עד הפזמון (לא כולל) ומצביעים על הווילונות, משם אני אמורה להיכנס לבמה ולשיר את הפזמון ועוד בית לבד, את הבית הבא כולם שרים יחד ואני מקנחת בבית האחרון. פתאום הגיע תורי לבוא, וכשליבי הולם נכנסתי.
השתתקתי לרגע בחרדה וחששתי שאתעלף! התעשתי במהירות, עצמתי עיינים ושמעתי את עצמי מתחילה את הפזמון: "יש בך עולם שלם מלא חלומות, תבחרי כל מה שבא לך להיות".. כששרתי הפעם בקול חשתי שפקק שנמצא בי מבפנים משתחרר, כשסיימתי את המילים: "יש את היום" מעיין ניגשה אליי בעיניים פעורות ושאלה: "מה זה צריך להיות?" ובתחושת מבוכה וחרדה פרצתי בבכי ורצתי בין הווילונות לתוך השירותים.
פרק שישי- הפתעה גדולה מאוד
בכיתי ובכיתי, הייתי בטוחה שמעיין מדברת על כמה הקול שלי נורא, זייפן וצורמני. פתאום ברגע אחד, מישהו דפק על הדלת, מעיין. "אני יודעת שזאת את שם שבוכה. תפתחי לנו" היא אמרה, לנו? מי זה לנו?
החלטתי לפתוח וקיבלתי תשובה, כל חברי המקהלה, עדיין בעיניים פעורות ומבט המום, הביטו בי ושאלו יחד: "מה זה אמור להיות?" במבט נואש ניגבתי את עיניי, "אתם מדברים על הזיוף שלי, נכון? אני כל כך מצטערת ש-" יורם האחראי מביניהם על המקהלה קטע אותי, "על מה את מדברת? אנחנו מדברים על הכישרון הגדול שלך! איך זה שמתמיד ומעולם לא שרת בפני אנשים? מה זה הקול הזה והכישרון הזה?!" הוא שאל והשאר הנהנו בהתלהבות, או- אה! כשיורם חוזר על מילה כמה פעמים במשפט סימן שהוא לא מרוכז בכלל, "א- אתם באמת מתכוונים לזה?" שאלתי ומחיתי דמעות חדשות שנצצו בפניי, מעיין חיבקה אותי ושאלה: "למה את בוכה? מה קרה?" בלי לענות מלמלתי שאני לא עצובה, אלא מאושרת.
פרק שביעי- סוף דבר ומסר לחיים
מאז אני משתתפת במקהלה ואף שרה בכיתה ובכל מקום, כעת אני יודעת שאני לא סתם כישרון.
הסיפור שלי יכול לתת לכם ידע, המסר ממני הוא שאל תפחדו לנסות דברים חדשים ואל תחששו לשיר בציבור כמוני, תעשו את מה שאתם אוהבים.
אז אם חששתם לשיר וכעת אתם מזמרים בכל מקום, בואו לחטיבה שלי למקהלה, אני מחכה לכם:)
|
|
מוקדש
ל כולם❤ | |
|
|
