היי מיקמקים אז בבוקר שלחתי לכם משהו בוא הסברתי שאני בודד אז כן עכשיו לאף אחד לא אכפת אבל אני מקווה שיתיחסו כי אני עצוב כל יום ואני אספר לכם סוג של סיפור היום אני אתחיל את הסיפור הראשון.
חלק ראשון: לירם
אז נלך לעבר בקצרה ממש, לירם ואני ילדים שונים לחלוטין לירם הוא ילד קצת שובב לאחרונה אני נעלב ממנו הוא ואני כבר מכיתה א' רבים עכשיו בואו נחזור להווה ליום השלישי ללימודים! (כאילו הריב הראשון) ''אייה!'' צעקתי כי לירם עוד פעם נתן לי מכה, ''חחחח בוא נראה אותך תופס אותי'' אמר לירם ורץ, זה קרה במהלך ההפסקה, לאחר מכן הפסקה נגמרה ואז יש קטע שבו אנו מחכים שיפתחו את הכיתה ואז אני מודה נתתי כפאה ממש חלשה שאחותי הקטנה נותנת לי והיא ממש קטנה אפילו לא כאב לו אחר כך הוא דחק אותי והתחיל ללחוץ אליי. ''דיי'' זעמתי ואז דחפתי אותו ואז הוא החליק. הלכתי ליועצת בבכי כי כאב לי דיברתי איתה אני לא אפרט.
פרק שני: ההשעייה
יום עבר ואמרו לי לבוא לחדר המנהלת ההורים שלי גם באו ומסתבר שלירם שבר את האצבע שלו, אז בואו נחשוב את מה שחשבתי אני כנראה דחפתי אותו והוא מעד לא טוב לא הבנתי מה אשמתי! הוא גם התחיל!!! לאחר מכן הם אמרו לי את הצד של לירם ואני מצטט: ''הוא קפץ עליי והרביץ לי לאחר מכן הוא מתח לי את האצבעות!'' ואני בכיתי כי זה היה שקר ואז כמו בבית משפט! ''עדות'' אז נתחיל בזה ילדים שראו יכולים לשקר! לירם יחסית מקובל אז זה לא פייר ובנוסף לכך אמרו להם משהו לרמיזה: ''אז מה קרה בין הילד ששבר את האצבע לילד השני'' (אני ולירם) זה הגיוני שהם ענו: '' אה הוא שבר לו!'' יאו!!! איזה ילדים ואני חשבתי שאני לא הגיוני אז השעו אותי מהכיתה זה היה פוגעני.
פרק שלישי: החזרה לכיתה
עבר יום מאז שלא הייתי וכולם התלחששו עליי אני נפגעתי ולא איתי דיברו אלה עליי! אפילו יובל חבר בין הטובים שלי לשעבר(גם עליו נדבר) אני הרגשתי בודד ואין מה לומר זה היה הרושם הרישוני שלי לכיתה לכולם. לאחר שבוע שום דבר לא השתנה.
