קהילה - סיפורים ושירים
|
|
|
|
|
עליית הדור הבא (ספר חדש)
|
01/04/2023 |
ניקולאיי אהב את הלילות החשוכים של מוסקבה שברוסיה. הוא התהלך לו ליד חומת הקרמלין, ועדיין התפעל מחמת גודלה ויופייה, על אף הפעמים הרבות שביקר בה. חומת הקרמלין הייתה אחד המקומות האהובים עליו ביותר, בין היתר משום שהגנה על חייו לא מעט פעמים. הוא הרים את ראשו מעלה, והביט בראשה שהתנשא לגובה של 17 מטרים. הוא לקח נשימה והכניס לריאותיו אוויר קר וצורם. חיוך קל ריצד על פניו. משהו בתחושה הזאת הזכיר לו את הימים הטובים של פעם, בהם היה נוהג להסתובב כאן הרבה, בדרך כלל לבד, ולתת למחשבותיו להתפזר. זמן רב עבר מאז הפעם האחרונה שביקר בעיר הולדתו, אך שמץ מריחה הישן והטוב של העיר עדיין נשאר באפו. מוסקבה שימשה לו כבית וכמחסה, והכילה מרבית מסודותיו הכמוסים ביותר, שממילא הם מרבית מהסודות האפלים בעולם.
"מזג אוויר מושלם", מלמל לעצמו. זה היה אחד מלילות החורף הקפואים שיכלה מוסקבה להציע. הטמפרטורה הייתה מתחת לאפס מעלות, שלג ירד ונחת בעדינות על הקרקע ורוח שאגה ואיימה להעיף כל מה שעמד בדרכה.
הוא היה דרוך, ולא הפסיק להעיף מבטים לצדדיו – תר אחר איומים פוטנציאליים, על אף שידע ששום אדם שפוי לא יסתובב בחוץ בשעה ובמזג אוויר שכזה. לבוש במכנסיים שחורים ומעיל עור שחור דקיק הוא התמזג עם הלילה והיה כמעט בלתי ניתן להבחנה.
הגיע הזמן לנקמה, חשב לעצמו, בקרוב. עווית קלה עברה בעינו השמאלית. כבר שנים שהוא מחכה לרגע הזה בדיוק, להזדמנות להוכיח לעולם כולו מי הוא באמת. כבר שנים שהוא מסתתר, נחבא אל הצללים, רוקם את הנקמה המושלמת. אבל עכשיו הגיע זמנו להנחית את כוחו על העולם, ולהחזיר לו את מה ששייך לו.
הוא לקח עוד נשימה עמוקה והמשיך ללכת. הוא הושיט את ידו למעילו והוציא ממנו חפץ מתכתי קטן ועגול - שעון כיס. מכסה השעון היה מעוטר בעיטורים מזהב טהור, ואותיות משפות קדומות נחרטו בו. השעון היה מעשה אמנות של ממש, והיה שווה בעידן המודרני כמה מיליוני דולרים לפחות. הוא פתח את המכסה, והביט בשעון. שתים עשרה בדיוק. עיניו נדדו אל חלקו הפנימי של המכסה, שם נחרטו בעדינות ודיוק מופתי פני אישה. היא נראתה צעירה מאוד, ועל פניה ניכר עצב גדול. ניקולאיי הביט בה, ושקע בגעגועים. "אני עוד אחזיר אותך", מלמל לעצמו. הוא נעצר, עצם את עיניו והתרפק בערגה על זיכרונותיו האחרונים מהאישה הצעירה שבתמונה, שהייתה בתו. הוא דמיין את פניה, ועיניו העלו לחלוחית.
לפתע קולות סירנה נשמעו הרחק מאחוריו, והוא מיהר למחות את עיניו בידו. הוא הכניס במהירות את שעון הכיס אל תוך מעילו. קול הסירנה הלך וגבר, עד שניידת משטרה נעצרה מאחוריו, גבו מופנה אליה. שוטר לבוש במדים יצא מהניידת וקרא אליו ברוסית. "היי, אתה שם, מה אתה עושה פה?"
ניקולאיי עמד בגבו אליו, ולא הוציא מאומה. השוטר קרא אליו שנית, הפעם בטון תקיף יותר, "אדוני! תזדהה בבקשה!" השוטר התקרב אליו מעט והושיט את ידו אל מכשיר הקשר שלו.
דרמור נאנח, התאכזב מעט. לפני שנים רבות משטרת מוסקבה הייתה אימפריה של ממש. משטרה קומוניסטית שפעלה בהיררכיה מושלמת, ולא חשבה פעמיים. היום, על אף היותה המשטרה הגדולה ביותר במזרח אירופה, היא חלשה ורכרוכית לעומת היותה פעם. ולחשוב שהוא עמד בפעם בראשה, ושלט בכוחה של העיר המאוכלסת ביותר באירופה. אבל עכשיו הוא חזק אפילו יותר. הוא מחזיק באמתחתו כח שלא ניתן להעלות על הדעת. הוא היה אימתם של האנשים הכוחניים ביותר, וממשלות רבות נפלו תחת רגליו. ובקרוב העולם כולו יהיה כפוף לו, צמא לפקודותיו.
השוטר התחיל לאבד את סבלנותו. "תסתובב עם הידיים למעלה! מי אתה חושב שאתה?!"
ניקולאיי חייך, הסתובב באיטיות ולפתע שלף מאחורי מכנסיו אקדח זעיר. הוא הביט בשוטר המבוהל במבט חודר ועיני התכלת הבהירות שלו ברקו בזיק של שיגעון. "שמי הוא ניקולאיי איבנוב; כדאי שתזכור את השם. ואני הסיוט של העולם הזה". וירה.
כן, זה אני. הנה סיפור חדש שכתבתי והוא חלק מסדרה ארוכה של פרקים בהמשך. חשבתי היכן אוכל לפרסם וכמובן שמיד חשבתי על מיקמק.
תהנו! |
|
|
|
|
|
74
|
|
|
|
|
|
|
|
|
26/09/2023 12:40 |
טילי55550 |
3
|
|
ממש יפה אהבתי |
|
|
|
|
|
11/05/2023 00:25 |
יסמין970 |
2 |
ואו ממש מעניין, אהבתי ממש את צורת הכתיבה כל מילה יותר מעניינת מהשניה וכל שורה לא נותנת לך להפסיק לקרוא ולדמיין בצורה כל כך מדויקת את מה שאתה מעביר בסיפור (:
מחכה לניקולאיי שוב.
לא כל כך הבנתי אם זה סדרת פרקים או שזה נגמר ככה.. (הסוף ממש טוב) |
|
|
|
|
|
02/04/2023 09:50 |
מלפוי5 |
1
|
|
ואוו ! כמה ההשקעה (: יפה!!!!! |
|
|
|
|
|
|
|
