קהילה - סיפורים ושירים
|
|
כתיבתסיפור
|
2
|
|
|
|
|
|
תווים מעבר לזמן - טיוטה
|
לפני שבועיים |
פרק 1 - לונה
היי, קוראים לי לונה. אני בת 16, ובנובמבר הקרוב אהפוך לבת 17. עיניי החומות ושיערי הארוך בגוון חום כהה נותנים לי מראה מסתורי וחמים, בדיוק כמו של אימי, שנפטרה לפני שנתיים, אחרי שיצאה למשלחת בפריז ונהרגה בנחיתת חירום. אימי הייתה נגנית כינור מקצועית, שהפנטה עם המוזיקה שלה כל מי שרק הקשיב לה. בזכותה, אני מנגנת בחליל צד ואוהבת להיסחף עם התווים והצלילים, בדיוק כמוהה. היא נהגה לספר לי שהמוסיקה, היא לא כמו כל שפה רגילה, היא שפה שכל אחד יכול להזדהות ולהבין אותה, וביחד ליצור הרמוניה משותפת. השנה, אני הולכת לעבור לתיכון שהיא למדה בו, תיכון "סול". במהלך השנה הזו, אני רוצה לחקור וללמוד על הדרך שלה ועל מה שהיא עברה בחיים, למרות הנגינה, שמזכירה לי אותה.
פרק 2 - היום הראשון
הסיפור מתחיל ביום הראשון לכיתה י , קמתי בשעה 6:30 בבוקר לקול הציפורים שלא הפסיקו לצייץ, לבשתי את החולצה הלבנה והג'ינס הכחול החדש , סירקתי את שיערי הארוך וירדתי להכין ארוחת בוקר. אחותי אמבר, הגדולה ממני בשנה, ירדה במדרגות בשיא הסטייל ונכנסה לסלון. שיערה הבלונדיני הגולש התעטף בקוקו מושלם שהגיע עד למותנה, עגילי פנינה עדינים הונחו על אוזניה וחצאית ורדרדה השלימה את הלוק. מזגתי לאמבר קורנפלקס עגול לקערה העמוקה. "תודה סיס" היא אמרה בעודה גוללת בטלפון החכם שלה ומתכתבת בערך עם כל העולם. אני ואחותי, הפכים גמורים. היא אוהבת את כל עולם האופנה והאיפור, הבידור והרכילות, הזוהר והיופי. למרות השוני בינינו, אני נהנית לבלות בחברתה, ובמיוחד לצפות איתה באווטאר. השמש המסנוורת התפרצה מהחלון לעבר המטבח, וריח של יום חדש היה ניכר באוויר. נשמתי את האוויר הצח ופשוט ידעתי, הרגשתי את ההתחלה של פרק חדש בחיי. פרק של גילוי עצמי, התחלה חדשה ו-"השנה, אני מצפה לציונים יותר טובים, לונה". אמר אבי בקול נוקשה והסיח את דעתי ממחשבותיי. חתיכות צ'יפס התפזרו על חולצתו, 3 בקבוקים ריקים עמדו לידו וחצי פיצה אכולה נשארה על כורסתו. הקטע הוא, שאבא לא ממש התגבר על המוות של אימי. מאז, הוא הספיק לעזוב את עבודתו, לנתק קשר עם כל הקרובים לו ולא לעשות כלום כל היום. לי ואחותי נשבר הלב ממצבו הקשה והעמוק שאבינו עובר, אך לא היה כלום שיכולנו לעשות בנידון. "אני אשתדל" אמרתי בנימה אופטימית. לא בדיוק הצטיינתי בלימודים, אפשר לקרוא לזה ככה. זה לא שאני סתומה, זה פשוט הדמיון שלי, שסוחף אותי למקומות נפלאים, הרפתקאות , רגשות, מוסיקה ,צלילים ואומנות. אשמתי שמציאת שטח הטרפז לא מעניין אותי? ביפ ביפ הטלפון שלי רטט וקיבל הודעה מליאו, החבר הכי טוב שלי. "את באה?" הוא כתב. חיבקתי את אחותי, מילאתי בקבוק מים ויצאתי לדרך.
בעודי מחכה למעלית, הודעת טקסט נשלחה לטלפון שלי ממספר חסוי. "אני יודעת את האמת על אמא שלך." נשימתי נעתקה וליבי הפסיק לפעום. בהיתי במסך כאשר במוחי מתרוצצות אלפי שאלות ומחשבות. נשכתי את שפתיי כאשר חיכיתי להודעה הבאה. השניות הבאות הרגישו כמו נצח, העולם נעצר והמתח גבר. "בשעה 5 אחר הצהריים בעוד כשבועיים תקבלי את ההמשך, לונה". הפלתי את הטלפון והייתי בשוק. ידיי התחילו לרעוד והרגשתי מוצפת, היה לי קשה לנשום. המעלית נפתחה וראיתי את ליאו יושב על מדרגה מחוץ לבייתי. דחפתי את עצמי מחוץ למעלית, נושמת נשימות כבדות. הוא שם לב אליי מרחוק, חייך ונופף בידו. מבטו התכווץ כאשר הוא ראה אותי יוצאת מהבניין "לונה! מה קרה? את נראית כאילו ראית רוח רפאים"
את ליאו הכרתי בכיתה ט', אחרי שהוא עבר לחטיבה שלמדתי בה. יש לו עיניי חום דבש ושיער בלונדיני שופע. האינטרקציה הראשונה שלנו הייתה ביום גשום, מזג האוויר היה סוער, האווירה הייתה מדוכאת ואפורה. מכונית אדומה וגדולה השפריצה עליי, וכולי הייתי ספוגה. הלכתי בייאוש לסככת בית הספר, בתקווה שאבא שלי יגיע מהר לאסוף אותי. הוא ראה אותי רועדת מקור, הוא הציע לי ללכת איתו, וביחד חלקנו מטרייה ומייד התחברנו. דיברנו בטלפון שעות, משתפים על תחומי העניין שלנו וצוחקים ביחד. הוא מנגן בגיטרה ואוהב לשחק במשחקי מחשב. אך תמיד כשאני שואלת אותו מה הייתה סיבת המעבר פתאום באמצע השנה , הוא ממציא תירוצים שהוא צריך ללכת או מנתק את השיחה. אני מרגישה שמשהו יושב עליו, אך הוא עדיין לא מרגיש בטוח לספר לי.
הראיתי לליאו את הטקסט ההזוי שקיבלתי ותגובתו הייתה כמעט כמו שלי. "אני לא מאמין. הם אפילו יודעים את השם שלך!". התחלנו ללכת , כאשר שקט קודר עובר בינינו. מחשבותינו לא עצרו. "ליאו "לונה" אמרנו באותו הזמן. גיחכנו בקטנה. אף פעם לא הרגשתי כזאת נבוכה ליד ליאו, היה בבירור הרגשה מתוחה בינינו. "בואי נתרכז ביום הראשון, הרי עבדנו קשה להתקבל לתיכון הזה". הוא צודק. זהו תיכון יוקרתי למוסיקה, תנאי הקבלה כמעט בלתי אפשריים, במזל אני וליאו הצלחנו להתקבל, היחידים מכל החטיבה שלנו. המבחנים היו נוקשים, ולמזלי כל החודש האחרון של החטיבה חרשתי למבחנים העיוניים.
לאחר חצי שעה של הליכה ממושכת הגענו לבית הספר . נפרדתי מליאו, והלכתי במסדרון לקבל את התווים למופע האביב. מופע האביב הוא מופע בו כל התזמורות והמקהלות שבמגמה, מציגים את היצירות הכי טובות, בתוך פסטיבל ענקי, שאליו מוזמנים הרבה אנשים חשובים. זהו אירוע הקמע של תיכון "סול", אירוע שיכול לשנות חיים. בעודי מנסה לא להפיל את כל התווים שקיבלתי בכניסה. לפתע שמעתי מנגינה רכה, נעימה וממגנטת, יוצאת מקצה המסדרון. הרגשתי כוח עליון שמושך אותי ללכת בכיוון המוסיקה. הצצתי לתוך חדר בינוני, וראיתי פסנתר כנף גדול, שעליו מנגן נער, שיכולתי לראות רק את הגב שלו. נשענתי על הדלת, עצמתי את עיניי והקשבתי לצלילים המדהימים. הפסנתר התנגן בקצב של סערה נוגה, כאילו היה סיפור שבור שבורח מתוך מעמקי הנשמה. כל צליל היה כמו מגע רך של רוח על גבעות ירוקות, נושף חיים חדשים לתוך חלל החדר. האצבעות רקדו על הקלידים, זורמות כמו נהר שמטלטל את הלבבות ומערער את השקט. הצלילים חפשו זה את זה, כמו מיתרים המתחברים ליצירת סיפור אהבה שנכשל, או נצחון מר. כל תו היה כאילו קריאה חודרת למעמקי הנפש, מעורר געגועים ואושר כאחד. התווים התפזרו באוויר כמו פרפרים חופשיים, סוחפים את השומעים לתוך עולם קסום שמצוי מעבר לימים ולשעות. לפתע,לרוע מזלי, הקלסר הכבד והתווים נפלו, וגרמו לרעש מחריש אוזניים. הנער הסתובב בבהלה מוחלטת, במטרה להבין מה גרם לרעש. רצתי משם בשנייה, אך לא הצלחתי לראות בבירור את פניו. התווים! איך הייתי כזאת פזיזה
פרק 3 - איאן
נכנסתי לכיתה והתיישבתי במקומי נבוכה. ליאו הביט בי בסקרנות, מנסה לפענח את מבטי. לאחר כמה שניות דלת הכיתה הכהה נפתחה. דמות סמכותית נכנסה לחדר. היא הייתה גבוהה, עם נוכחות נעימה שמשכה את תשומת ליבם של כולם. שיערה השחור היה מתוח בקוקו , והיא לבשה בלייזר שחור מתואם מעל חולצת טי שירט פשוטה עם הכיתוב "Music is life" ומכנסי ג'ינס. בעודה צועדת ללוח ולוגמת מכוס הקפה שלה, היא פתחה בביטחון ואמרה:"בוקר טוב תלמידים, אני מתרגשת בדיוק כמוכם לפתוח שנה חדשה בבית הספר המוזיקלי סול. קוראים לי יעל, ואני אהיה המחנכת שלכם לשלוש השנים הבאות". "בנוסף, אני רוצה לספר לכם על-"
דלת הכיתה נפתחה באיטיות, צעדיו היו איטיים ושקטים, הוא החזיק את רצועת התיק שלו בביישנות והפנה את ראשו מטה. הוא היה שונה מאחרים, תווי פניו היו מלאי חן ועידון, בעודו חיוכו המתוק השרה מגע של חום ואדיבות. עינייו, שנראו כמו טיפות של אגם צלול על פניי מים שקטים, הצליחו להכניס אותנו לתוך עולם פנימי עשיר. שיערו השחור היה פרוע אך מעוצב בקפידה, מובלט ומונח מושלם על היקף פניו בנוסף לעורו הבהיר, שנתן עומק לעיניו הכחולות היפות. "סליחה על האיחור, נתקלתי בעיכוב בלתי צפוי, אני מקווה שהפרעתי לא גרמה לעצירת השיעור.." הוא אמר, בעודו סורק את הכיתה עם עינייו. "לך לשבת במקום הפנוי, לא פספסת הרבה" אמרה יעל ורשמה על הלוח את מערכת השעות להמשך היום.
פרק 4 - לילה
צלצול נעים נשמע בכל רחבי בית הספר, מבשר על ההפסקה. ליאו ואני יצאנו מהכיתה לעבר מקומות הישיבה. המסדרונות געשו בילדים, הצפיפות הייתה גדולה מאוד. לחשושים קטנים התחילו להציף את המסדרון בסימני שאלה. "אני לא מאמין, אלו באמת הן!" "הן יוצאות בכל רגע!". ברגע שצעדו החוצה מהכיתה, הנוכחות של לילה וחמשת חברותיה עוררה התלהבות רבה בקרב התלמידים, שלא הפסיקו לבהות בהן כאשר הן צעדו באופן מסונכרן בביטחון, לבושות בבגדים אופנתיים ונוצצים, מושכות את תשומת הלב של כולם. החבורה המוכרת נהנתה מכל רגע, משלימות את ההופעה עם צחקוקים והנפות שיער, משאירות את כולם בשוק. המסדרון, שהיה קודם איזור שקט ומנומנם, הפך לזירת דרמה אופנתית, גורפת מבטים ורוקמת שיחות סביב החבורה הנוצצת. לילה הרימה את ידה עם חיוך כובש וביטחון, ושקט פתאומי שרר במסדרון. "כפי שאתם בטח יודעים, שמי הוא לילה, ולפני שאתם שואלים, אני יודעת שאני מרכז תשומת הלב היום. חלקכם בטח ראיתם אותי באינסטגרם, כן, מיליון עוקבים לא באים בקלות" היא אמרה בקול מתנשא וצחקה עם חמשת חברותיה. לילה נעצרה, וסרקה את המסדרון בעיניים מתנשאות, מסיטה את שיערה לאחור. שריקות עידוד נשמעו מחבורת הבנים הגדולה שעמדה ליד הדלת. לילה חייכה חיוך מתוחכם והתחילה ללכת לכיוון היציאה. שיערה הבלונדיני בגוון זהוב מבריק התנופף ברוח, קרני השמש יצרו נצנוצים שמוסיפים למראה הטבעי שלה. עיניה הכחולות, בהירות כמו השמיים של יום קיץ בהיר, היו מוקפות בעיגולי ריסים רחבים, מה שגרם למראה עוצמתי ושובה לב. במבט חד, עינייה נפתחו וליבה פעם יותר מהרגיל. לילה ניגשה לאיאן, ואני, הסתכלתי עליהם בתסכול. כמו זוג ממגזין אופנה, לילה ואיאן ישבו יחדיו, מוקפים בחבורות מעריצים שרק רצו להיות לידם. "אין לי כוח לזה" אמרתי בשקט והתחלתי לצעוד לספרייה. ליאו תפס בידי, מבולבל. "לאן את הולכת?" הוא שאל. הסתובבתי אליו. "לספרייה, אני רוצה לבדוק א-את הספר החדש" אמרתי בגמגום והתחלתי ללכת הליכה מהירה. למה התחמקתי ממנו ככה? ולמה כל כך אכפת לי מאיאן? נכנסתי לספרייה וישר הבחנתי במדפי הספרים הגבוהים, אשר מסודרים בסדר מדויק ואין סופי. האוויר היה מלא באבק ובניחוחות של דפי עץ ישנים. קרני השמש התפרצו מן החלונות האדומים, גרמו לשקט ושלווה. התחלתי ללכת לעבר מדף ההיסטוריה היוונית, ועיניי סרקו את מדף הספרים באדיקות. לפתע הרגשתי יד נוגעת בידי. "סליחה" "סליחה" אמרנו שנינו באותו הזמן, נבוכים ממה שקרה. הרמתי את ראשי וראיתי נער ביישן, בערך בגילי, מהדק את משקפיו העבים. הוא הפנה את ראשו מטה, שיערו השחור הפרוע התפרש, ועינייו הירוקות בהקו בניגוד לשיערו הכהה. "אתה אוהב ספרי היסטוריה?" שאלתי. הוא הנהן בביישנות. "נוכל לחפש ביחד, רק-רק אם תרצי" הוא אמר. הוא השיט לי את ידו בזהירות והציג את עצמו. "היי, קוראים לי ניקו. אני די בטוח שראיתי אותך בכיתה.." לחצתי את ידו החמה עם תחושת ביטחון. "לונה. נעים להכיר" הגבתי וחייכתי חיוך נעים. ההפסקה נגמרה. אני וחברי החדש ניקו, התחלנו לצעוד לכיתה. "אזזז.. אתה מנגן במשהו?" שאלתי בסקרנות. "כן, אני מאוד אוהב לנגן ב-..." הוא עצר והמשיך לאחר כמה שניות. "בכינור, אני לומד כבר שנתיים וחצי. במה את מנגנת?" הוא שאל. "בחליל צד" עניתי בהתרגשות. ניקו התיישב במקומו בשורה האחרונה, ואני הלכתי אל עבר מקומי. "נו, מצאת את הספר שחיפשת?" אמר ליאו בטון מאוכזב. "ליאו! הבהלת אותי. כן, מצאתי." הגבתי. "אל תעלמי לי יותר ככה" הוא אמר, בצורה עצבנית. הסתובבתי לניקו, והרמתי את הטלפון שלי גבוה באוויר. "בוא נחליף טלפונים!" אמרתי וחייכתי. איאן, שהיה מאחוריי, בשורה שלנו, הסתכל עליי ואז על ניקו, פעמיים. הלכתי אל עבר המושב של ניקו, והתחלנו לדבר. היום עבר במהרה, יצאתי משערי בית הספר המעוטרים, והתחלתי להרגיש את שינוי האווירה לערב נעים. השמש החלה לשקוע, משאירה את השמיים צבועים בגווני ורוד וסגול. האוויר היה מעט קריר באיזור החניה, מלא בתלמידים והורים אשר מסיימים את יומם הראשון. ליאו, שסרק את עיניי התלמידים, ראה אותי ונופף לי לשלום. התחלנו ללכת חזרה הביתה בשביל הארוך, עייפים מהיום הראשון. "ביי" אמרנו וכל אחד נכנס לביתו. פתחתי את דלת הבית ועליתי לחדרי, זרקתי את תיק בית הספר ופתחתי את הטלפון שלי באינטנסיביות. "אין הודעות חדשות" קראתי ונאנחתי באכזבה גמורה. הוצאתי את חליל הצד שלי, ונזכרתי שהיום בבוקר הפלתי את הקלסר עם התווים למופע האביב! נשכבתי על מיטתי, מסתכלת בתסכול על התקרה, מלאה במדבקות כוכבים זוהרות, ונרדמתי. ביום למחרת, החלטתי לקחת את עצמי בידיים ולמצוא את התווים. הודעת וואצאפ נשלחה אליי מניקו."בוקר טוב, לונה. נתראה בבית הספר!". לא היה לי זמן להגיב לניקו, הרמתי את ערמת הספרים הכבדים שעמדו בפינת החדר (שתכננתי לתרום לספרייה) לקחתי תפוח ויצאתי בסערה מהבית. הגעתי לבית הספר חצי שעה לפני, והתחלתי לרוץ במסדרונות, עוברת על כל המקומות בהם הייתי אתמול. המסדרון היה שומם, כל צעד שלי הגביר את תחושת הלחץ, גם מהמחשבה לאבד את המקום שלי במופע האביב, וגם מן ההודעה, שיכולה לשנות את נקודת הראייה שלי על אימי. מחשבותיי ריחפו במוחי, ולפני שיכולתי להסס, הייתי על הרצפה. הרגשתי את גופו של נער גבוה, חזק ושרירי נוחת לידי. הרמתי את ראשי וראיתי את..... איאן?!?!. "סליחה" אמרתי והתחלתי לאסוף את ספריי. "תסתכלי לאן את רצה" הוא אמר והחזיק את ראשו. "סליחה" אמרתי בקול שקט, מנסה לא להתפרק מולו. הוא סידר את שיערו ועינייו הכחולות נפגשו בעיניי. "לונה, נכון? את איתי בכיתה". הנהנתי את ראשי לחיוב. "צחקתי ממקודם" הוא אמר. "כולם הרי עושים טעויות לפעמים. בואי, אעזור לך לסחוב את ספרייך". הוא אמר ועזר לי לקום. הסתכלתי עליו בהערצה, מופתעת מהתנהגותו הגסה שהפכה בן רגע לנחמדה. "האמת, אני מחפשת את קלסר התווים למופע האביב" אמרתי בביישנות. הובלתי את הדרך, ובאותו הזמן התחלתי לשוחח עם איאן. "על איזה כלי את מנגנת?" הוא אמר בעדינות. "חליל צד" עניתי, מתוחה מנוכחותו. "אני מנגן בפסנתר" הוא אמר ועיניי נפתחו. "הילד ממקודם"! צעקתי ואיאן הסתכל עליי בבלבול. לפתע נתקלתי בניקו, שאמר: "טוב לראות אותך לונה! אני חושב שזה שייך לך" הוא אמר ונגע בצווארו. הוא הושיט את קלסר התווים הכחול לידי. הסתכלתי עליו במבט מספק ותחושתי הייתה כמו גל של אושר ששטף אותי. "ניקו! איפה מצאת את זה?" שאלתי בקול מסוקרן. "הקלסר היה מונח על השולחן בכניסה לחדר אומנות. במזל ראיתי את שמך ורצתי להביא לך. "תודה ניקו!" אמרתי בקול רם וחיבקתי אותו. הרגשתי את מבטו של איאן חודר לתוך עינייו של ניקו. "לונה, אני חושב שאת נראית נהדר באאוטפיט הזה" אמר איאן, מנסה למשוך את תשומת ליבי. מוחמאת ומוקסמת, הודיתי לו בחיוך. ניקו לקח את ידי, ואמר: "לונה, כבר מאוחר. בואי נצעד לכיתה". התחלתי לצעוד איתו, אך הרגשתי את ידי השנייה נמשכת , על ידי איאן. "בואי איתי" הוא אמר בקול חד. "אני אעזור לך עם הספרים". קרועה בין השניים, לא ידעתי עם מי מהם ללכת. הסתכלתי על שניהם במבט מבולבל, כאשר הם הסתכלו אחד על השני במבט נוקב, מחזיקים את ידיי. באותה העת, לילה וחבורתה התקרבה אלינו במהירות שיא. כמו תמיד, לילה משכה את כל תשומת הלב עם המראה המושלם שלה. שיערה הזהוב התנופף בחינניות ועינייה הכחולות היו מלאות באור וברק. "אני לא מבינה מי את חושבת שאת" , היא אמרה ישירות אליי בלגלוג, ומבטה המלאכי הפך לשטני. "למה את חושבת שעם איך שאת נראית, את יכולה פשוט ככה להסתער על איאן שלי במסדרון?!?" היא צעקה, גורמת לכל מילה שלה להיכנס לי ללב. "די לילה, זה בסדר-" אמר איאן אך לילה קטעה אותו. "את חושבת שאת משהו מיוחד, אך אזהרה אחרונה. אם עוד פעם אחת תתקרבי לאיאן, זה לא ייגמר טוב". "לונה לא עשתה שום דבר רע" ניקו פלט והסתכל עם עינייו הירוקות על לילה עמוקות. "ו...מי אתה? אל תתערב חנון דוחה, תחזור לספרים שלך" היא אמרה, בעוד שחברותייה צוחקות איתה. הרגשתי מוקפת, ניסיתי להישאר רגועה , אך פניי התלהטו מהביקורת התוקפנית הזו. ראיתי את ליאו הולך במסדרון בזווית העין, פניתי כלפיו עם עיניי, מבקשת ממנו לשחרר אותי מהמצב הלא נעים. ליאו, שהבין את המצב במהירות, נכנס אל תוך המעגל, הסתכל על לילה ואז שחרר את ידיי מהבנים. "לילה" הוא פתח ואמר. "את לא יכולה לבוא אל לונה ולהטיח בה האשמות כאלה, זה לא מוסרי ובטח שלא מכבד". לילה ניסתה לשמור על קור רוח, התבוננה על ליאו בהפתעה, אך את תחושת הקנאה והכעס שלה היה קשה להסתיר. התחלתי ללכת עם ליאו לכיתה, כאשר איאן מאחורינו סוחב את הספרים שנפלו ממקודם. החזקתי את צווארי חזק, מתוחה מנוכחותו של איאן, ומהסיטואציה. פתחתי את הדלת הכיתה , והתקדמתי לעבר השולחן העגול ליד החלון, במטרה לשאוף אוויר ולמזער את תחושת הלחץ שעדיין הציפה אותי. ליאו התיישב לידי, ומבטו החודר דרש הסברים. "לונה" הוא פתח ואמר. "איך את מכירה את כולם כאן?". לפני שיכולתי לענות, איאן נכנס לכיתה עם ספריי, מושך את תשומת ליבי ומסיח את דעתי. הוא סידר את שיערו הארוך בצורה כמעט מושלמת, והניח את ספריי על השולחן. "תודה" אמרתי בקול שקט, מנסה לא להתבלט יותר מידי. "אתה יכול ללכת עכשיו" אמר ליאו בטון מזלזל כלפי איאן. איאן החל ללכת בצעדים מהירים לעבר שולחנו בקצה השני, כאשר הוא מגלגל עיניים כלפי ליאו. הוא התיישב במקומו והוציא את מחברת ההיסטוריה העבה מתיקו השחור והתחיל לקרוא, אך מידי פעם הרים את מבטו העדין לעברי בהבעה מתוחה. "אאאהמ" השתעל ליאו וכיוון את מבטו ישירות אליי. "הסבר?" הוא אמר , משתוקק לתשובות. "אהה, ספרים התנגשויות קלסר תווים לילה צחקה עליי שהייתי עם איאן ואתה באת לשחרר אותי מהבלאגן הזה" אמרתי, מופתעת מהתשובה המוזרה שלי. "איזה קלסר תווים? ועם מי התנגשת?" הוא שאל. "סיפור ארוך..." עניתי , וצלצול בית הספר נשמע. השיעור הראשון עבר במהרה, בדיבורים נרגשים על המהפכה הצרפתית. המורה יעל נכנסה, ותחושת ההתרגשות הייתה ניכרת בגופה.
אזזז אהבתם? להמשיך? |
|
|
|
|
|
15
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לפני 13 ימים 16:38 |
כימוש100 |
3
|
קראתי הכללללל, את כותבת מהמם!
בבקשה תעשי עוד פרקים!! |
|
|
|
|
|
לפני 13 ימים 15:21 |
מוריהxמלכה |
2
|
|
קרתי אמלהה מושלםם |
|
|
|
|
|
לפני 13 ימים 13:32 |
ןליאלן |
1
|
אעאעע זה מושלםםם!!!
נשבעת אם זה היה ספר הייתי בדוק קונה =)
ברור שהמשךך |
|
|
|
|
|
|
|
