|
סיפור סוקיף- חרבות ברזל, ספיישל! פרקים 3 ו-4!
|
היום |
היוש חברים!!!!
לכבוד ראש השנה ועכב זה שמחר לא יעלה פרק בגלל ההכנות עשיתי לכם ספיישל של פרקים 3 ו-4 ביחד! (וגם בגלל שהפרקים יצאו קצרים מידי)
יאאלה קריאה מהנה וחג שמח!
"איפה אנחנו קיף?" שאלה סופי את קיף בקול מסוחרר "אני לא יודע פוסטר" אמר קיף בפנים רציניות. קמט של דאגה היה ניכר בפניו כשהסתכל על סופי המסוחררת והחלושה "זה לא משנה את העובדה שאת חייבת לנוח, פוסטר" אמר לה "אני לא יכולה!" השיבה סופי חלושות "את יכולה" הרגיע אותה קיף ותפס אותה לפני שהיא התעלפה "חלומות נעימים פוסטר"
•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•
החלומות של סופי היו הכל חוץ מנעימים. התחושה הנוראית שהרגישה לא עזבה אותה גם כשהיא ישנה.
השאלות שהציפו את ראשה היו רבות מהרבה מהתשובות המעטות שקיבלו, אם היו כאלה בכלל. הסיוטים משכו אותה פנימה לחשיכה, בלי כל שמץ של אור, המודיע על סופה. רק אפלה סמיכה וקולות חרישים של שאלות ועובדות. 'את גרועה' סופי שמעה 'אכזבת את כולם' אמר קול נוסף 'את אפס, למה את קיימת בכלל?!' סופי התחילה לאט לאט להתייאש מלחפש את האור. היא כבר הייתה בדרכה אל היאוש שעטף אותה מכל סביבותיה ועמד לאטום אותה אך רגע לפני זה, היא שמעה קול מוכר 'תתעוררי!' הוא אמר 'בבקשה פוסטר תקומי!' עבר הקול לצעקה.
סופי קמה בבהלה וראתה את קיף נאנח בהקלה "באמת פוסטר!" אמר לה קיף "זה נראה שאת ממש נהנית מלגרום לאנשים להיבהל!" סופי גלגלה עיניים אך חיוך קטן עלה בזווית פיה "טוב" אמרה סופי "צריך לתכנן מה עושים" המשיכה וקפצה מהספסל- מיטה המאולתר שבו ישנה "דבר ראשון…" אמר קיף והרים אצבע אחת מול עיניה של סופי "…איפה אנחנו?!" שאל "וואו! חשבת על זה לבד?!" שאלה סופי והעתיקה במדוייק את נימתו הצינית של קיף "היי!" נעלב קיף "זה התפקיד שלי להעתיק קולות!" ייבב. "טוב חכה פה, אני הולכת לשאול אנשים איפה אנחנו" אמרה לו סופי "איפה תמצאי אנשים באמצע הלילה?" שאל אותה קיף כשלא מצא במבטו איש "צודק" אמרה סופי לבסוף "מה חדש?" שאל קיף בגאווה "אוי, פשוט תסתום" נאנחה סופי ודפקה לו על הראש עם מקל "זה התודה שלך על זה שדאגתי לך למקום לישון עליו?!" תתייפח קיף "טוב, קיף, צריך לשמור כוחות למחר" אמרה סופי כדי לא להתפתות להרביץ לו שוב "לילה טוב" אמר קיף ונרדם "לילה טוב" אמרה לו סופי בעודה מסתכלת על הכוכבים, היא לא מתכוונת לישון. היא לא תעבור את הסיוט הזה שוב. היא לא יכולה לישון!
מה שנותר לה לעשות זה לקוות שהיא תחזור בקרוב ולחכות. רק… לחכות
*סוף פרק 3
>•<•>•<•>•<•>•<
"בוקר טוב פוסטר!" אמר קיף כשהתעורר "רגע הייתי ערה כל הלילה?!" שאל כשראה שסופי נשארה באותה תנוחה שהייתה בלילה.
"זה הכרחי לשקר?" נאנחה סופי "לא. אני אישית ממליץ לדלג על הקטע הזה.()" ענה על לה קיף "אבל היי" התיישב לצידה קיף ר"וצה לספר לי למה?" שאל.
סופי חשבה קצת "קיף אין לנו זמן לזה!" ענתה לבסוף "מה שאת אומרת ליידי בוסופי!" נעמד קיף והצדיעה. סופי הייתה עייפה מכדי להרביץ לו אז היא ויתרה לו הפעם. "טוב אני הולכת אל תדבר עם אף אחד" סופי התכוונה ללכת ואז חזרה לאחור "בעצם. לטובת כולם. פשוט אל תדבר." תיקנה את עצמה "מישהי כאן עצבנית!" גיחך קיף אך סופי כבר לא הייתה שם .
סופי לא יודעת מי לשאול.
המקום היה שונה לחלוטין מסן דייגו, בה גדלה. בעצם, שונה מכל מקום בעולם שהיא אי פעם הייתה בו או שמעה עליו. הכל היה מלוכלך. ולא אסתטי. איפה זה?! אפריקה?! (הערה: היית קרובה אבל לא ודרך אגב אם יש לך בעיה תתלונני לעיריית בני ברק) סופי ראתה איש שעבר שם ובא לשאול אותו אז נזכרה, היא פולגלוטית!
אסור לה לדבר בשפה הזו! 'אני אדבר באנגלית' חשבה, טוב "excuse me" (סליחה) שאלה סופי בחור נחמד שעבר "can you tell me please what country is this" (אתה יכול לומר לי בבקשה איזו מדינה זו) "Israel" (ישראל )ענה לה הבחור "okay thank you" (בסדר תודה)
'ישראל' חשבה סופי 'ישראל, ישראל, ישראל-'
"אנחנו בישראל" אמרה סופי לקיף "שזה איפה?" אמר קיף, מזכיר לסופי שהוא לא חי בעולם בני האדם "איפה שהוא באסיה על גבול אפריקה" השיבה לו בלי חשק "טוב אז מה עושים?" שאל קיף "לא יודעת" הודתה סופי באמת: הם נטושים באמצע שום מקום, בלי אוכל, בלי מים ,בלי שום דבר לחיות ממנו, והכל בגללה!
בגלל שהיא מוזרה!
בגלל שהיא משוגעת!
למה היא חייבת להיות שונה? היא הייתה חייבת להביא אותם לכאן?!
למה?, למה זה תמיד ככה?!
למה זאת חייבת להיות היא?!
אולי... פשוט נתייאש...
משב רוח ירוק עטף אותה מכל הכיוונים והוציא אותה מהיאוש "עוד לא" אמר קיף "אל תתייאשי עדיין פוסטר" הוסיף בזמן שהוא מהדק את אחיזתו בידה בלי הכפפה של סופי "אני אגיד לך את זה כמה פעמים שרק אצטרך, סופי" אמר לה "אני ארגיע אותך שוב, ושוב ,ושוב עד שכבר לא תצטרכי אותי." הוא אמר בעודו מעביר את ידו הפנויה אל שערה ומסדר אותו "אבל... עד אז" ליבה של סופי לא עמד בקצב, וגם מוחה בגד בה "עד אז... אני פה איתך" סיים קיף "קי-" קול מחריש אוזניים קטע את סופי.
'מה זה?!' מוחה של סופי פעל מחדש. תחושה דז'ה וו מסן דייגו הכתה בה, אבל מה?!
מסביב כל אנשים רצו בבהלה. כאילו טיל עומד ליפול מהשמיים!
רגע… אזעקה!
ב--ו--ם!
הטיל נפל! |
|
2שתים1
