|
סיפור סוקיף-חרבות ברזל פרק 5
|
היום |
כשהאזעקה נשמעה, סופי קפאה במקומה. ליבה פועם בחוזקה, והפחד התפשט בה כמו חומצה. קיף, שהרגיש את הלחץ, תפס את ידה חזק יותר ומשך אותה לעבר אחד הבניינים הקרובים. "בואי, ניכנס פנימה!" הוא קרא.
בתוך הבניין, היו אנשים רבים שהתרוצצו, חלקם צועקים וחלקם מנסים להרגיע את הילדים. סופי התקשתה להתרכז, המחשבות שלה מתערבבות. "אנחנו חייבים למצוא מקום בטוח," היא אמרה לקיף, שעמד לצידה עם פנים רציניות.
"כמה שיותר מהר," הוא הסכים, "אבל קודם כל, תנסי לקחת נשימה עמוקה."
בזמן שסופי לקחה כמה נשימות, היא חיפשה בעיניה את הדרך החוצה. היא ראתה דלתות חסומות ודלתות אחרות שמובילות לחדרים חשוכים. "מה עושים עכשיו?" שאלה, מבולבלת.
"אנחנו צריכים לתכנן," קיף ענה. "ייתכן שיש מקום בטוח יותר. אולי נשאל את האנשים כאן אם יודעים לאן ללכת."
כשהם פנו לעבר קבוצה של אנשים שהתקבצו, הם שמעו קול עמוק ורגוע. "תשמעו, כולם, אני יודע שהמצב מפחיד, אבל אנחנו צריכים להישאר רגועים. יש מקום מקלט קרוב, אני מכיר את הדרך!" זה היה גבר גבוה עם מראה סמכותי.
סופי וקיף החליטו להצטרף לקבוצה, מתקדמים לעבר מקלט החירום. בדרך, סופי הרגישה שהפחד מתחיל להתמוסס. היא הסתכלה על קיף, שעמד לצידה, והרגישה שהנוכחות שלו נותנת לה כוח. "תראי," הוא אמר לה, "אנחנו לא לבד. אנחנו נעבור את זה יחד."
כשהם הגיעו למקלט, סופי הבינה שהמציאות מחייבת אותה להתמודד עם הפחדים שלה. היא לא יכולה להרגיש חלשה עכשיו. "אני חייבת להיות חזקה," היא אמרה לעצמה.
במקלט, היא ראתה אנשים מתאגדים יחד, מתכננים ומחלקים מים ומזון. סופי ניגשה לאחת הנשים והציעה לעזור. "אני יכולה לעזור לחלק את המים," היא אמרה, והתחילה לפעול.
בזמן שסופי חילקה את המים, היא שמה לב לאישה בשם אמה, שהייתה עסוקה עם ילדיה. אמה, עם שיער כהה ועיניים חכמות, הייתה נראית רגועה למרות הכאוס שסביבה. כשסופי התקרבה אליה, אמה חייכה אליה במבנה מעודד. "את עושה עבודה נהדרת," היא אמרה. "את מוכשרת בזה."
"אני רק מנסה לעזור," ענתה סופי, מרגישה חום בליבה.
אמה חייכה והציעה, "אם את מרגישה בטוחה, אני מזמינה אתכם לבוא אליי הביתה אחרי שנסיים כאן. יש לי מקום, ונוכל להרגיש קצת יותר בנח."
סופי הפנתה את מבטה לקיף, שעמד שם עם עיניים תמהות. "מה קורה פה?" הוא שאל, מבולבל. "למה כולם כל כך חרדים? ומה זה הבית הזה שהיא מדברת עליו?"
סופי לקחה נשימה עמוקה. "קיף, זה לא כמו סן דייגו. אנחנו בישראל עכשיו, והמצב כאן שונה. יש אנשים שמנסים להגן על עצמם, והטילים הם חלק מהמציאות כאן. אבל אמה מציעה לנו מקום בטוח. זה יכול להיות טוב."
קיף נענע את ראשו, מבולבל. "אז אנחנו פשוט נלך לבית של מישהי שאנחנו לא מכירים?"
"כן," ענתה סופי. "אבל תחשוב על זה — זה לא רק אנחנו. יש אנשים כאן שמנסים לעזור אחד לשני. אמה לא לבד. היא אמא, יש לה ילדים, וזה אומר שהיא מבינה מה זה אומר להיות במצב הזה."
קיף הסתכל על אמה, שלקחה על עצמה את האחריות לעזור לאחרים. "אוקי, אני איתך," הוא אמר לבסוף, "בואי נלך לבית שלה. אולי שם נוכל להבין יותר מה קורה."
כשהם יצאו מהמקלט יחד עם אמה, סופי הרגישה שהפחד מתחיל להתפוגג. היא ידעה שבחברתו של קיף, וגם עם אנשים טובים כמו אמה, הם יכולים להתמודד עם כל אתגר שיבוא.
בדרך לבית של אמה, סופי חשה חום בליבה. היא לא ידעה מה מחכה להם שם, אבל הידיעה שיש להם מקום להרגיש בטוחים, נתנה לה תקווה חדשה.
|
|
2שתים1
