|
חיים חדשים פרק 1 (משופר)
|
היום |
שלום חברים!
אני יודעת שכבר העלתי את ההתחלה של הסיפור אבללל
כמה דברים:
דבר ראשון באותם זמנים שכתבתי ייגמרו לי הרעיון אז עשיתי הפסקה וביגלל זה אני לא יודעת אם ביכלל מישהו זוכרת
ודבר שני שיפרתי מלאאא את הפרקים
אז ביגלל שזה לא פייר למי שכן קרא אני מעלה היום את החמש פרקים הראשונים!
יאאלה צוות מיקמק שלחו את זה פלי!
נתחיל!
שלום, שמי אמילי דלסון. אני בת יחידה, ובמשך 11 השנים הראשונות לחיי, אני והורי חיינו בשגרה נוחה שהרגישה כמו שמיכה חמה בלילה קר. לא היינו עשירים, אבל הבית שלנו היה מלא בצחוק, בארוחות משותפות ובערבים שקטים שבילינו יחד. אבי אהב לספר סיפורים, ואמי תמיד הייתה מקשיבה בחיוך, מסרגותיה מקישות ברכות ברקע.
סופי השבוע שלנו היו מלאים בהנאות פשוטות - טיולים לפארק המקומי, שם היינו עושים פיקניקים מתחת לעץ האלון הגדול, או ביקורים בחוף הים, שם הייתי אוספת צדפים בזמן שהורי צפו בגלים מתנפצים. אבי היה לוקח אותי לקנות גלידה, והיינו מדברים על הכל, מהחלומות שלי ועד לדאגותיו כמבוגר. הוא היה מחייך ואומר לי שהעולם פתוח בפניי, ושאני יכולה להשיג כל מה שאני רוצה. היה משהו מיוחד באותם רגעים - הרגשתי בטוחה ואהובה.
בערבים, כששקעה השמש, היינו מתיישבים יחד על הספה, אבי היה מתחיל לספר לי סיפורים על ילדותו, על הים ועל האי הקטן שבו גדל. גם אם הסיפורים היו דומים, תמיד הייתה בהם פיסה חדשה, תובנה או ממצא מעניין שהייתי ממתינה לו בכיליון עיניים. אמי הייתה שותפה לשיחות, מוסיפה הערות או מתפרצת בצחוק כשהעלינו זיכרונות מצחיקים. זה היה הבית שלנו - מקום של חום, אהבה ושייכות.
החיים שלנו היו יפים בפשטותם, ולא הייתי מודעת כלל עד כמה כל זה שברירי עד ליום שבו הכל השתנה. הייתי בת 11 כשאבי נהרג בתאונת דרכים. זה היה אחר צהריים טיפוסי של יום שלישי, כשהפעמון צלצל, וצפיתי מהמסדרון כאשר אמי פתחה את הדלת; פניה חיוורו כשהקשיבה לדברי השוטר. זה היה כאילו הצבעים התוססים של חיינו התנקזו לפתע, והותירו הכל בשחור-לבן בוהק. עיניה, שפעם היו מלאות חום, כעת היו מלאות בעצב שנראה עצום מכדי להבין.
במשך שבועות אחרי, הבית שלנו היה מלא בזרם בלתי פוסק של מבקרים שהציעו תנחומים. "אני מצטער/ת", כולם אמרו, קולותיהם ערבוב של רחמים וחוסר אונים. שמעתי את המילים האלה לעתים כה קרובות עד שהן הפכו חסרות משמעות, רק זמזום רקע לכאוס המחשבות שלי. בסופו של דבר אנשים הפסיקו לבוא, חייהם המשיכו הלאה בזמן ששלי נראה תקוע בלולאה של צער.
שלוש שנים חלפו מאז אותו יום, אבל הגעגועים לאבי הם צל שמלווה אותי כל יום. זה מרגיש כאילו הוא פשוט נסע לאחד מנסיעות העבודה שלו, ובכל רגע הוא ייכנס בדלת, זרועותיו עמוסות במתנות ופניו מוארות בחיוך. איני יכולה לשכוח את הערבים שבהם היה חוזר הביתה, קורא לי, קולו מהדהד בבית.
היו רגעים שבהם חיוכה של אמי לא הגיע לעיניה, ותהיתי אילו מחשבות מסתתרות מאחוריהן. היא ניסתה לשמור על מראית עין של נורמליות, נאחזת בשגרה כאילו היו חבל הצלה. בכל בוקר, היא הייתה מכינה ארוחת בוקר, מסדרת את השולחן לשניים במקום לשלושה; תנועותיה מכניות אך נחושות.
מאוחר יותר, אמי השקיעה את עצמה בעבודתה כספרנית, מוצאת נחמה בין ערימות הספרים ובחברת המילים השקטה. היא ניסתה להקשיב למילים שכתובות בספרים, ממתינה שימצא את רגש שהיא לא מצליחה למצוא. הערצתי את כוחה, אך לא יכולתי להתנער מההרגשה שהחזות העליזה שלה היא רק חזות.
חיי בבית הספר הפכו למקלט מאתגר. בית הספר היה קרוב לבית, הליכה קצרה ברחובות מיוערים שהשתנו עם עונות השנה. הייתי ידועה כ"ילדה המוזרה", זו שדילגה שתי כיתות ולא ממש השתלבה. החזרה לבית הספר אחרי האובדן בחיי הפכה להתמודדות נוספת; מבחינה חברתית, הייתי אאוטסיידרית, וחברי לכיתה יותר התעניינו בללעוג לי מאשר להכיר אותי.
אבל היתה לי דמות אחת שהבינה אותי. ג'יימס, שהיה שונה מכולם. הייתה בו טוב לב שקט, הבנה שעברה מעבר למילים. היינו יושבים יחד בזמן ארוחת הצהריים, מדברים על הכל ועל לא כלום, השיחות שלנו היו בריחה מבורכת מהמציאות. למרות הקשר שחלקנו, החברות שלנו נשארה רק חברות; היה נחמה בפשטות של זה, בכך שיש מישהו שמבין בלי צורך בהסברים.
הימים חלפו, והמציאות שלי החלה להתפורר. זה התחיל בעדינות, עם חוסר עקביות קטנה ותקריות מוזרות. ספר שלא במקומו, זיכרון נשכח, תחושה של מעקב. בעודי מתמודדת עם כאב האובדן והבדידות, העולם שלי החל להיראות שונה, כמו חלום סוריאליסטי מאשר החיים שידעתי. גבולות האמת והדמיון החלו להתערבב, ופיצחו מעליי את השכחת האיומה של האב.
גיליתי ששום דבר בחיי לא קרה במקרה. כל רגע, כל מפגש, נראה כחלק מתוכנית גדולה ומתוזמרת היטב. ההבנה הייתה גם מבעיתה וגם מלהיבה, ופתחה עולם של אפשרויות ותעלומות שמחכות להתגלות.
במובנים רבים, החיים שלי הפכו חברת החשמל של תהליך חקירה עצמי. אני זוכרת את ההחלטה שהבנתי, שזה הזמן להתמודד עם האמת שלי, להכיל את הכאב ולמצוא את הדרך שלי להמשיך הלאה. הסיפור האמיתי רק התחיל, ולא היה לי מושג לאן הוא יוביל אותי, אבל הייתי מוכנה לגלות. |
|
