|
חיים חדשים פרק 2 (משופר)
|
היום |
היושש
צוות מיקמק מקווה שתישלחו את זה
זה היה יום רגיל לחלוטין, אפילו יום יפה. פקחתי את עיניי, והדבר הראשון שראיתי היה אימי שמעירה אותי עם חיוך גדול מהרגיל. זה היה מוזר, אבל לא כמו מה שראיתי לאחר מכן. ראיתי משהו זוהר בלחייה, הוא היה קטן משאני אוכל לראות אותו, אבל התאמצתי לראות וגיליתי דמעה זולגת מזווית עיניה וגולשת אל חייה. לאחר מכן שמתי לב לעיני האדומות והנפוחות, שסימנו שהיא בכתה הרבה. עיגולים שחורים נצבו מתחת עיניה, היא גם לא ישנה!
השמש בחוץ זרחה, היום הזה נראה בהיר מהרגיל, ממש יום מושלם. אבל משהו הרגיש לי לא במקום. הרגיש לי שזה השקט לפני הסערה, הרגיש לי שהיום הזה יהיה בלתי נשכח. לקח לי יותר זמן להתלבש מהרגיל, החששות שלי הדהדו לי במוח כמו נחיל דבורים מזמזמות. "למה אני כל כך מוטרדת?" חשבתי לעצמי.
מאותו הרגע הכרחתי את עצמי לחשוב שזה נורמלי. זה היום שבו אבא מת. זה בסדר לחלוטין איך שהיא מתנהגת, אבל המחשבות לא הפסיקו להטריד אותי. בתוך תוכי ראשי צעק: 'מה ההבדל בין כל שנה?' זה לא הפעם הראשונה שהגענו ליום הזה, יש משהו מאחורי זה! איכשהו, הייתי בטוחה בזה יותר מתמיד - יש משהו שהיא מסתירה ממני!
קול בכי ומילמולים עצרו את מחשבותי בבת אחת. אמא סיימה להתלבש בזריזות ורצתה לרוץ לסלון ולשאול מה קרה, אבל רגליה לא הקשיבו לה, והיא מצאה את עצמה פוסעת בשקט לסלון. היא לא ידעה למה, שוב פעם, הסתמכה על תחושת הבטן שלה. זה קורה לה הרבה לאחרונה. ברגע שהיא חשבה על זה, היא שוב הרגישה שמשהו לא בסדר.
ככל שהתקרבה, קולות הבכי החרישי שהשמיעה קודם נשמעו יותר ויותר. כאשר התקרבה למרחק פסיעות אחדות, המלמולים ששמעה הגיעו אליה. תחילה היא התנגדה להקשיב, אך כאשר שמעה את שמה, לא יכלה למנוע מעצמה להקשיב. מה ששמעה גרם לה לקרוא במקום "אמילי..." כך שמעה את אמה ממלמלת ומתייפחת: "אמילי... תאמיני לי, אני ניסיתי..." היא המשיכה, "אמילי, סליחה... לא יכולתי לעצור אותם... היום הם יקחו אותך."
אם עד עכשיו לא חשבה שאולי היא טועה, הכל התרסק לה בפרצוף. כל כך הרבה שאלות התרוצצו לה בראש שהיא חשבה שהן התפוצצו. היא לא רצתה להישאר שם, היא יצאה דרך החלון. אמילי עשתה טעות גדולה, כי זו הייתה הפעם האחרונה שהיא ראתה את אמא שלה.
היא קפצה החוצה, והאוויר הקר פגע בפניה. היא רצה במורד הרחוב, לא יודעת לאן. היא רק רצתה להתרחק מהם, להתרחק מהאימה. כל מה שידעה היה שהיא לא יכולה לחזור הביתה, שהיא לא יכולה לראות את אמא שלה שוב.
שעות חלפו, ואמילי מצאה את עצמה מתהלכת בעיר, נאבקת להבין מה קורה. היא הרגישה אבודה, לא רק פיזית אלא גם נפשית. היא לא ידעה לאן ללכת, מה לעשות. ליבּה היה מלא בכאב, וליבה הצהיל: "למה זה קורה לי?"
ברקע, קולות העיר המשיכו להתנהג כרגיל, אנשים עברו, מכוניות נסעו, אך היא הרגישה כאילו היא חיה בעולם מקביל. היא לא הייתה חלק מהחיים האלה, היא לא הייתה חלק מהשגרה.
לאחר כמה שעות של חיפוש, היא מצאה את עצמה יושבת בפארק, מתבוננת בעצים ובפרחים, אך לא מצליחה להרגיש את היופי שלהם. היא הרגישה כאילו כל מה שסביבה הוא רק מסך, מסך שמסתיר את הכאב האמיתי.
והכאב הזה, הכאב של אמא שלה, של האובדן, היה כל כך כבד. היא ידעה שהיא לא יכולה לחזור, שלא תוכל להרגיש את חיבוק אמה שוב.
אך אז, ברגע של בהירות, היא הבינה שהמאבק שלה לא הסתיים. היא לא יכולה להיכנע, היא לא יכולה להפסיק לחפש תשובות.
אמילי קמה על רגליה, והחלה לצעוד שוב. היא לא יודעת מה יקרה בהמשך, אבל היא יודעת דבר אחד - היא תמצא את הדרך לחזור. היא לא תוותר, ולא תיתן לאף אחד לקחת אותה.
היא תילחם על החיים שלה, על האמת שלה, ועל האהבה שלה לאמא שלה. היא לא יודעת מה מחכה לה, אבל היא יודעת שיש לה את הכוח להילחם. |
|
