|
חיים חדשים פרק 4!
|
היום |
פליז שלחו את זה צוות מיקמק
אמילי שמה לב לדרך שבה האדם בבגדים השחורים הדגיש את מילתו האחרונה – "שינוי". היא קפאה במקום. זה לא אפשרי, חשבה. המוח שלה היה עמוס במחשבות, ובזמן שהתבוננה באנשים המוזרים הללו, היא לא הצליחה למצוא דרך הגיונית להתמודד עם המצב הסופר מוזר שבו היא נמצאת. כל מה שקרה לה בימים האחרונים, כל החוויות המוזרות, הובילו אותה למקום הזה, והסיבה היחידה שעלתה לה בראש הייתה – סיוט.
אחרי כמה דקות של שתיקה מעיקה, התחיל איש אחר מתוך החמישה לומר, "לא תוכלי להתנגד, את לא שייכת לכאן! והסימן שהופיע על ידך כרגע מוכיח זאת." אמילי הסבה את מבטה לכיוון ידה וגילתה סימן בצורת כוכב שמתנוסס מתחת למרפק שלה. הלב שלה החל לדפוק במהירות, והיא הרגישה שהיא הולכת להיבהל יותר ויותר.
היא הסתכלה שוב לכיוונם של האנשים המוזרים הללו וראתה שהם מהבהבים, כאילו הם מתכוונים להיעלם. רגע לפני שהם נעלמו, אמר אחד מהם: "אל תשכחי, אנחנו בצד שלך, הנסיכה אמילי." ברגע שסיים את המשפט, אמילי פתחה את עיניה וקפצה בבהלה.
עיניה היו מטושטשות, ופיה היה יבש וצרוד מרוב מיעוט שימוש. היא שאלה, "איפה אני?"
"את אצל האחות," ענה לה קול מוכר.
"ג'יימס?" שאלה אמילי, והראייה שלה התבהרה. היא ראתה את ג'יימס מביט בה במבט מודאג.
"מה אני עושה כאן?" שאלה שוב, בלי לחכות לתשובתו לשאלתה הקודמת.
"את התעלפת והפסקת לנשום," הסביר ג'יימס בנימת קולו המודאגה. אמילי הופתעה מהדאגה שבקולו, דבר שלא קרה כמעט אף פעם. כנראה שגם ג'יימס שם לב לכך, כי שניה אחר כך עבר שוב לנימת קולו המתגרה ואמר, "נו נו דלסון, למה אני מופתע כל כך? את הרי רגילה להקפיץ את כולם על הרגליים!"
החיוך הופיע בזווית פניה של אמילי, ומשום מה היא לא גירשה את התחושה הזאת. היא נתנה לה להתמקם, ולאט לאט חיוכה התפשט והפך לרחב. "הו, סוף סוף האמילי שאני מכיר חזרה!" צהל ג'יימס.
אך מיד הבעתו הפכה לטרודה כששאל, "תגידי, מה קרה בזמן האחרון?"
אמילי לא ידעה מה לענות. "הוא יחשוב שאני משוגעת," חשבה לעצמה, והחליטה לא לומר לו את הסיבה למה היא ככה בזמן האחרון. היא פשוט אמרה, "אני בסדר, אני פשוט מתגעגעת לאבא שלי." היא לא בדיוק שיקרה; היא באמת מתגעגעת, אבל נראה שהוא לא קנה את זה.
לאחר מספר דקות של שיחה, אמילי חזרה הביתה מוקדם. היא ידעה שאמה יודעת מה קורה שם. היא התכוונה לשאול אותה, אבל בכל צעד בדרך הביתה הייתה לה תחושה מוזרה מאוד שהיום הזה הולך להידרדר יותר ויותר.
כשהיא נכנסה הביתה, מה שראתה גרם לה להפסיק לנשום. אמה הייתה שכובה על הרצפה, בלי נוע, בלי לנשום. היא מתה! הכאב שצף בלבה היה חד כמו חץ. היא ניגשה לאמה, והלב שלה החל לדפוק במהירות. "אמא!" היא קראה, אבל לא הייתה תגובה.
הדמעות החלו לזרום מעיניה. "אמא, בבקשה, תתעוררי!" היא קראה, חובקת את גופה הקר. היא חשה שהעולם מתמוטט סביבה. הכאב והבלבול שהרגישה היו כמו סערה שמתחוללת בתוכה. היא לא יודעת מה לעשות, היא רק רצתה שהכל יחזור לקדמותו, שהחיים שלה יחזרו להיות נורמליים.
בזמן שהיא נוגעת באמה, מחשבותיה חזרו לאנשים המוזרים שהופיעו בחייה. "הנסיכה אמילי," הם קראו לה. היא לא הבינה מה זה אומר, אבל עכשיו היא הרגישה שהיא פשוט אמילי, ילדה רגילה, שמנסה להתמודד עם אובדן.
היא קפצה על רגליה והחלה לרוץ החוצה מהבית, בכוונה למצוא עזרה. היא לא חשבה על הכאב שבלב, היא רק ידעה שהיא חייבת לפעול. היא הגיעה לרחוב, והעולם סביב הייתה כהה ומפחיד. היא קיוותה לראות מישהו, מישהו שיכול לעזור לה, מישהו שיכול להציע לה נחמה.
לפתע, היא ראתה דמות מתקרבת אליה. זה היה ג'יימס, הוא ראה את הפנים שלה והבין שמשהו לא בסדר. "אמילי!" הוא קרא, רץ לכיוונה. "מה קרה?"
"היא מתה, ג'יימס! אמא שלי מתה!" היא צעקה, והקול שלה נשמע כמו בכי חסר אונים.
ג'יימס התקרב אליה, חיבק אותה חזק. "אני כאן, אמילי. אני כאן," הוא אמר בשקט. זה היה רגע של נחמה, אבל הכאב עדיין היה שם.
"אני לא יודעת מה לעשות," היא אמרה, והדמעות לא הפסיקו לזרום.
"אנחנו נצטרך למצוא מישהו שיעזור," ג'יימס אמר, "אבל קודם כל, אנחנו צריכים להוציא את אמא שלך מהבית. בואי, אני אעזור לך."
הם חזרו הביתה, אמילי הרגישה כאילו היא משוטטת בתוך חלום רע, אך היא ידעה שהיא חייבת לפעול. היא לא יכולה לתת למצב הזה להימשך. היא לא תיתן לאף אחד לקחת ממנה את מה שנשאר לה.
כשהם נכנסו שוב לבית, אמילי חשה את הלב שלה דופק חזק. היא לא ידעה מה לעשות, אבל היא ידעה שהיא לא יכולה להישאר חסרת אונים. היא ניגשה לאמה, מנסה להבין מה קרה, מנסה להבין את כל מה שהתרחש.
"אני לא יכולה לאבד אותך," היא אמרה, ופתאום, ברקע, המילים של האנשים בבגדים השחורים עלו לה בזיכרון. "אנחנו בצד שלך, הנסיכה אמילי."
האם היו באמת כוחות אפלים שמסביב? האם היה משהו מעבר לכל מה שהיא הכירה? היא לא ידעה, אבל היא הרגישה שהגיע הזמן לגלות את האמת. היא חייבת להבין מי היא ומה התפקיד שלה בעולם הזה.
אבל קודם כל, היא צריכה להתמודד עם המציאות – עם אמה, עם הכאב, עם האובדן. היא לא תיתן לכך לשבור אותה. היא תילחם, והפעם היא תעשה זאת בשביל עצמה, בשביל אמה, ובשביל כל מה שהוא חשוב לה. |
|
