|
חיים חדשים פרק 5!
|
היום |
טוב זה הפרק האחרון להיום!
מקווה שתאהבו!
°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•
היום היה אפל ומעונן, השמש לא הצליחה לחדור את העננים הכבדים שהקיפו את העיר. אמילי עמדה בצד הקבר של אמה, מוקפת בחברים ובני משפחה. כל אחד מהם ניסה להציע נחמה, אבל המילים נשמעו כמו צלילים רחוקים, לא נוגעים בליבה הכואב. היא לא הצליחה להתרכז במה שנאמר, רק ניסתה להבין איך הגיעה למקום הזה, איך החיים שקרו לחלוטין חמקו ממנה. כל מה שזכרה היה את החיוך של אמה, את החיבוקים החמים, את הרגעים הקטנים שהיו להם יחד.
הלוויה נמשכה, והרגשת הכאב הפכה לבלתי נסבלת. כשהגיע הזמן להניח את הפרחים על הקבר, אמילי חשה את הדמעות זולגות מעיניה. היא ניסתה להילחם בהן, אבל הן פשוט לא הפסיקו לזרום. היא לא יכלה להאמין שאמא שלה לא תהייה שם יותר. כל מה שהייתה צריכה היה את החום שלה, את התמיכה שלה, את ההכוונה שלה. עכשיו היא מרגישה כמו ספינה בלי עוגן, שטה בעולם האכזרי הזה.
לאחר הלוויה, ג'יימס ניגש אליה, דואג. "הכל בסדר?" הוא שאל, אך אמילי לא הצליחה להוציא מילה. היא רק הנהנה, מנסה להסתיר את הכאב שחשפה. "זה היה יום קשה," הוא הוסיף, "אני כאן אם את צריכה לדבר."
בזמן שהם עמדו בצד, האור מסביבם הפך כהה יותר, כאילו השמש לא יכלה להאיר את היום הזה. "אמילי," ג'יימס התחיל, "אני באמת רוצה לדעת מה קרה היום. זה לא נראה כמו את. את נראית כאילו את באה מעולם אחר."
אמילי ידעה שהוא מתכוון טוב, אבל היא לא יכלה לחשוב על שום דבר אחר מלבד הכאב. "אני פשוט... זקוקה לזמן," היא אמרה לבסוף, מילותיה נתקעו בגרונה.
ג'יימס הציע, "אולי תרצי לבוא אליי? ההורים שלי לא בבית, הם יצאו לעבודה לחודשיים מחוץ לעיר. יש לנו את כל הזמן שבעולם."
אמילי חייכה קלות, "תודה, זה מאוד נחמד מצידך." היא לא ידעה מה תעשה שם, אבל לא רצתה להיות לבד בבית שלה.
כאשר הם הגיעו לבית של ג'יימס, אמילי הרגישה כאילו היא נכנסת לעולם אחר. הבית היה ריק, השקט היה מוחלט, והעצב עדיין נמשך מיום הלוויה. ג'יימס הכין לשניהם משהו לאכול, ואמילי חיפשה דברים בחדרו. כשהיא עברה ליד שולחן העבודה, היא פתאום ראתה תמונה משפחתית מונחת שם. התמונה הראתה את אמה, אביה, את ג'יימס ואותה, כולם מחייכים ומאושרים. היא חשה את הדמעות הולכות ומציפות אותה. "לא," היא אמרה בקול רם, "אסור לי לבכות!"
היא נזכרה ברגעים המיוחדים, בימי השמש החמים, בצחוק שצחקו יחד. אבל עכשיו, העולם שלה נראה כה אפל. היא השתיק את המחשבות האלו, ניסתה לחשוב מה קרה לה היום, מה אפשר היה לעשות אחרת.
בערב, כשכולם ישנו, אמילי לא הצליחה להירדם. היא שכב במיטה, המחשבות לא הפסיקו לרדוף אחריה. היא זכרה את המילים של האנשים המוזרים, את הסימן על ידה, את התחושה המוזרה שחשבה שהיא רק סיוט. ואז, לפתע, היא שמעה רעשים מוזרים. היא קפצה ממקומה, והלב שלה החל לדפוק במהירות.
חמשת האנשים שלבשו בגדים שחורים חזרו. הם נכנסו לבית, וברקע נשמעה סופת רעמים. אמילי הרגישה את הפחד מתפשט בתוכה. "מה אתם רוצים?" היא צעקה, אבל הם רק חייכו, כאילו הם יודעים משהו שהיא לא יודעת.
"אנו כאן כדי לקחת אותך," אמר אחד מהם בקול נמוך, "אל תתנגד. חבל שהמוות של הוריך יתבזבז לחינם."
אמילי קפאה. המילים שלו חדרו לתודעתה כמו חץ. היא לא הצליחה להבין. "לא, אני לא רוצה ללכת!" היא קראה, אך הם התקרבו אליה.
האחד מהם אחז בידה, ופתאום כל החדר החל להבהב. אמילי הרגישה את הכוח בתוכה מתעורר. היא צעקה, "ג'יימס!"
באותה שנייה, ג'יימס התעורר, והחדר התמלא באור. הוא ראה את מה שקרה, והבין שהוא חייב לפעול. הוא תפס את היד השנייה של אמילי, והם התחילו להבהב יחד עם החמישה.
בבת אחת, הם מצאו את עצמם במקום שונה לחלוטין. עצים בצבעי הקשת עמדו סביבם, פרחים לא מוכרים שאמילי מעולם לא ראתה פרחו מסביב. הדשא היה בגווני ורוד וסגול, וחיות מוזרות קיפצו בין השיחים. אנשים לבושים בבגדים משונים הסתובבו, ובמרכז כל זה ניצב ארמון ענק ומרשים.
אמילי וג'יימס עמדו בתדהמה, לא יודעים מה לחשוב. המראה היה שונה כל כך מכל מה שהכירו. "מה קורה כאן?" ג'יימס שאל, אך לא היה מי שיענה.
אחד האנשים, עם חיוך רחב על פניו, התקרב אליהם ואמר, "ברוכה הבאה לממלכה, הנסיכה אמילי."
אמילי קפצה מהלם. "נסיכה? אני לא נסיכה!" היא צעקה, אך התחושה הייתה שהעולם הזה לא מתכוון להקשיב לה.
השמיים היו מלאים בכוכבים, והאוויר היה רווי בריחות של פרחים לא מוכרים. אמילי הרגישה כאילו היא חיה בתוך חלום, אך כל מה שחשבה עליו היה אמה. הדמעות חזרו לעיניה, אך היא ניסתה להילחם בהן. "אני לא יכולה להיות כאן," היא אמרה, "אני חייבת לחזור הביתה."
אחד מהאנשים הביט בה בעיניים חמורות, "את לא יכולה לחזור. הממלכה זקוקה לך, הנסיכה אמילי. הגיע הזמן לגלות את כוחותייך."
ג'יימס, שעמד לצדה, אחז בידה. "אמילי, אני כאן בשבילך. יחד נוכל להתמודד עם כל דבר."
אמילי נאנחה, "אבל מה זה אומר? מה עליי לעשות?"
אחד האנשים חייך שוב, "את תביני. יש לך תפקיד כאן, תפקיד שהוא מעבר לכל מה שחשבת שאת יודעת. את לא רק אמילי, את חלק ממסורת ארוכה של כוח ואומץ."
בעוד אמילי מנסה לעכל את המילים, היא הרגישה את הלב שלה מתמלא בתקווה. אולי, רק אולי, היא תוכל למצוא את הכוח בתוכה להתמודד עם מה שקרה. היא לא רק אמילי – היא אכן אמילי דלסון, והיא לא תיתן לאף אחד לקחת ממנה את העתיד שלה.
עם תחושת ביטחון חדשה, אמילי פנתה לאנשים, "אני מוכנה לגלות מי אני באמת."
והממלכה, עם כל קסמיה, חיכתה לה לגלות את סודותיה. |
|
