|
חיים חדשים פרק 6!
|
לפני 4 ימים |
היושש
מה הולך?
איך החיים?
איך עבר החג?, השבת?
מה אתם מתכננים לעשות בחול המועד?
וואו!
יותר מידי שאלות!
אז לפני שנענה עליהם (כי אני מצפה שתענו חחח)
בקיצור בואו נשים רגע את כל הדאגות המחשבות, הפיטפוטים ותשובות בצד.
וניצלול שוב לעולמה הקסום והמופלא של אמילי!
מקווה שאתם מחכים לפרק הזה כיזה אחד הפרקים שהכי דרשו מחשבה.
ורק משהו אחרון לפני שמתחילים.
אם אתם נהנים מהסיפורים שלי רוצים לעזור לי
אשמח אם תמליצו על הסיפורים שלי ובקהילה עצמה בקהילה שלכם.
זה יעזור לי מאוד ויראה לי שבאמת יש אנשים שאוהבים ונהנים ליקרוא את הסיפורים שלי
ועכשיו.
אמילי!!
•°•°••°•°•°•°•°•
אמילי ישבה בגינת הארמון השוקקת חיים, והיא לא הצליחה להפסיק לחשוב על כל מה שקרה. היא נזכרה בכל מה שעבר עליה מאז שהחלה להתעורר בממלכה הזו. אחרי שהחמישה לקחו אותה מהבית של ג'יימס, היא התעוררה כאן, במקום שלא הכירה.
"אני צריכה לספר לך הכל," אמרה אמילי לג'יימס, שהגיע לידה. היא לקחה נשימה עמוקה והחלה להסביר לו את כל מה שקרה מאז שהאימה שלה מתה, את המפגש המוזר עם האנשים בבגדים השחורים, את הכאב והבלבול. ג'יימס הקשיב בקשב רב, עיניו מלאות דאגה והתעניינות. "אני לא יודעת איך להסביר את זה," היא אמרה, "אבל יש דברים שאני לא מצליחה להבין. איך אני, ילדה רגילה, הפכתי לנסיכה? מה קורה כאן?"
לאחר שסיימה להסביר, אחד מתוך חמשת האנשים שעמדו לצידה אמר, "הזמן שלנו הולך ואוזל. אנחנו חייבים ללכת." הוא הביט על ג'יימס, ואז חזר להביט בשאר האנשים ואמר, "יש שינוי בתוכנית. ג'יימס, אתה תבוא איתנו."
אמילי הסתכלה עליו במבט מבולבל
"הוא חשוב לנו," ענה אחד מהאנשים בקול שקט. "בואו, אנחנו הולכים לארמון."
בדרך לארמון, אמילי לא הצליחה להפסיק לחשוב. המחשבות העיקו עליה. איפה היא? מה קורה כאן? איך יכול להיות שהיא הנסיכה? כל מה שידעה היה שהיא ילדה רגילה, עם הורים רגילים, חיי יום יום רגילים. למה ההורים שלה מתו? האם היה לכך קשר לכל המוזרויות שהיא חווה?
היא הגיעה למסקנה שהיא חייבת תשובות, אבל לא עכשיו. עכשיו היא עייפה מהיום הארוך ומלא הכאב שעברה. היא נזכרה באמא שלה, בחיבוק החם שלה, והדמעות שוב החלו לעלות בעיניה. היא לא רצתה לבכות, לא כאן, לא עכשיו.
כשהם הגיעו לגינת הארמון, היא נדהמה. המקום היה שוקק חיים. עשרות, אם לא מאות, שומרים עמדו מסביב, כולם לבושים בחליפות מסודרות. ברגע שהיא הגיעה, כל הדיבורים פסקו בבת אחת, וכולם הסתכלו עליה. חלקם במבט מלא הערצה, חלקם במבט מפוחד, אחרים במבט של רחמים, וכמה אפילו הביטו בה בכעס.
אמילי שמעה לחשושים כמו: "מסכנה הילדה, היא נראית צעירה." או "השמועות היו נכונות..." "יש לה בכלל קסם?" "סוף סוף היא הועילה בטובה לבוא."
היא החלה להרגיש לא נעים, כאילו כל העיניים על גופה. היא לא ידעה מה לחשוב על כל זה. היא פשוט רצתה לברוח, להתחבא, אך זה לא היה אפשרי.
כשהם נכנסו לארמון, איש לבוש גם הוא בשחור קיבל את פניה. "ברוכה הבאה, הנסיכה אמילי," הוא אמר בקול רם, "אני המשרת שלך ואלו הם שומרייך."
היא התקשתה לעכל את המילים שלו. "אני לא נסיכה," היא ענתה, אבל הוא רק חייך אליה ואמר, "בואי, אני אוליך אותך לחדרך."
אמילי אמרה לג'יימס להתראות והלכה אחרי האיש. היא ניסתה להתרכז, אבל כל מה שיכלה לחשוב עליו היה מה קורה כאן. המשרת הוביל אותה לחדרה, והיא לא יכלה להאמין למראה עיניה.
כשהיא קמה בבוקר, היא מצאה את עצמה במיטת אפיריון ורודה ענקית, מקושטת באבני חן סגולות. היא הסתכלה סביבה וסקרה את החדר הענק. היו שם שתי שידות תואמות ויפיפיות מעץ איכותי, אחת מכל צד של המיטה, ובכל שידה היו שלוש מגירות. על הקירות היו תלויות תמונות רבות של נופים מרהיבים ודמויות לא מוכרות. בצידי החדר נחו עציצים גדולים ויפיפיים של ורדים אדומים הגדולים. היו שם חמישה ארונות, הרבה יותר מידי לטעם אמילי. היה שם גם שולחן כתיבה לבן ויפה שעליו מונחים בסדר מופתי עשרה סוגים שונים של עטים וערימה ניכבדת של דפים.
בצד החדר הייתה דלת נוספת, כנראה שירותים. המיקום הענק הזה ללא ספק לא היה חדרה המוכר, והיא קיוותה שזה לא יהיה מקום קבוע בשבילה.
לקח לה רגע להזכר במה שקרה אתמול, וכשהיא ניזכרה, היא נאנחה בעצב. המשרת בא לקרוא לה לארוחת בוקר, והיא ניגשה לאחד מחמשת הארונות שעמדו בחדרה ופתחה אותו. כמות הבגדים שהיו שם הפתיעה את אמילי. היו שם עשרות שמלות מנופחות ומקושטות בכל הצבעים. היא בחרה בשמלה ורודה מנופחת עם סילסולים לבנים וסגולים, וחגורת זהב מנצנצת שעליה מוטבע ורד לבן.
אמילי ניגשה לדלת בצד החדר, וכשהיא ראתה שזהו אכן חדר האמבטיה, נכנסה עם השמלה. חדר האמבטיה היה זוהר ומלכותי לא פחות מהחדר. האמבטיה הלבנה הענקית קושטת בפס של זהב טהור, וכך גם הכיור והשירותים.
לאחר שהביטה בחדר האמבטיה, היא התלבשה בשמלה הנפוחה, והעלתה את נעלי העקב הסגולות שבחרה. המשרת חיכה לה בחוץ, והיא עקבה אחריו לחדר האוכל.
חדר האוכל היה ענקי גם הוא. קירותיו הלבנים היו מלאים בתמונות מוזרות, מנורות ענקיות השתלשלו מהתקרה, ובאמצע החדר היה שולחן ענק שכרגע היה עמוס במטעמים. אמילי ראתה שג'יימס כבר היה שם לפניה. הוא היה לבוש בחליפה שחורה עם עניבה אדומה ומכנס ארוך אפור.
אמילי הביטה בו מהופנטת. הוא היה ממש... חמוד. היא זכרה כל מה שעשה בשבילה בימים האחרונים, וליבה נמלא בתחושה נעימה שאמילי לא ידעה לפרש מהי. מחשבותיה נקטעו כאשר חמשת האנשים נכנסו גם הם לאולם.
הם התיישבו ליד השולחן, והארוחה החלה. אמילי ניסתה להתמקד באוכל, שהיה עשיר ומגוון. היה שם עוף צלוי עם רוטב עשבים, סלטים צבעוניים, ופירות טריים שהיו יפים למראה. היא לא הצליחה להחליט מה לאכול קודם. "הכל נראה מדהים," היא אמרה, והאנשים חייכו אליה.
"זה רק ההתחלה," אמר אחד מהם, "יש לנו אוכל מכל מיני מקומות בממלכה."
אמילי ניסתה לחשוב על מה שהיא אוכלת, והרגישה שהטעמים פשוט מתפשטים בפה שלה. זה היה כמו מסע קולינרי. "לא ייאמן," היא חשבה. "איך אני כאן, במקום הזה, אחרי כל מה שעברתי?"
שיחות רועשות התחילו להתרקם סביב השולחן, והם דיברו על דברים שהיא לא הבינה. זה הרגיש כמו חלום רחוק, והיא לא הצליחה למצוא את מקומה. פתאום, היא קמה ונעמדה. "אני רוצה לקבל תשובות!" היא אמרה, והקול שלה היה חזק יותר ממה שציפתה.
חמשת האנשים הנהנו ביניהם והחלו לדבר. "כמו שאמרנו קודם," התחיל אחד מהם, "את נמצאת בארץ שלא ידועה לרוב בני האדם."
אמילי שמה לב להדגשה של המילה "רוב", אך לא אמרה כלום והניחה להם להמשיך לדבר.
"את נמצאת בארץ ששמה לובפרינס,"(love+prince)
אמר אחד מהם, "וזו לא ארץ רגילה. לכל בן אדם בעולם יש כוח, אבל לא כולם יודעים איך להפעיל אותו."
אמילי חשה את הסקרנות גואה בתוכה. "אז... מה זה אומר?" היא שאלה, "איך אני יכולה לדעת מה הכוח שלי?"
"כאן אנחנו לומדים לפתח את כוחותינו," המשיך האיש. "זה הולך בשלבים. השלב הראשון הוא חיה. בשלב הזה אנחנו מגלים איזו חיה אנחנו. יש בסך הכל 12 חיות."
היא הקשיבה בקשב רב. "ו... אילו חיות יש?" היא שאלה.
"השמות הם: כלב, חתול, עכבר, שועל, חמור, ארנב, חזיר, דוב, אריה, זאב, וינשוף," הוא אמר.
אמילי שמתה לב שהוא אמר רק 11. "למה לא הזכרתם את כל ה-12?" היא שאלה.
הם הביטו זה בזה, ולאחר רגע של שקט, אחד מהם ענה, "האגדה מספרת שיש עוד חיה... הדרקון."
"דרקון?" היא חזרה על המילה
"עד כה, אף אחד לא הפעיל את נפש הדרקון," אמר האיש, "אז כנראה זו סתם אגדה."
היא שתקה, המילים שלו עודדו אותה. "ומה השלב השני?" היא שאלה.
"אלמנט," הוא השיב. "מים, אדמה, אוויר ואש."
"ואיזה אלמנט אני?" שאלה אמילי, אך האיש רק חייך ואמר, "את תגלי את זה כשיגיע הזמן."
"ומה השלב השלישי?" היא המשיכה לשאול.
"זה השלב החשוב ביותר," הוא אמר. "בלעדיו, השלבים הקודמים לא שווים כלום."
"מה זה אומר?" היא שאלה.
"השלב הזה הוא שילוב," הוא הסביר. "כשיגיע הזמן, תביני."
חמשת האנשים התכוונו לקום, אך אז אמילי עצרה אותם ואמרה, "עוד לא סיפרתם לי מי אני, למה אני פה, מה קרה להורים שלי ו-"
"יש לך עוד דרך ארוכה."
באותו רגע, אמילי הבינה שהיא לא יכולה לסמוך על אף אחד. היא צריכה למצוא את הדרך שלה, להבין את הכוחות שבה, ולגלות את האמת על עצמה. היא לא יודעת מה יקרה בהמשך, אבל היא מוכנה להילחם על מה שמגיע לה. |
|
ןליאלן