|
חיים חדשים פרק 16!
|
לפני 8 ימים |
והנה הפרק להיום!
מקווה שתאהבו ושמתי לב שבזמן האחרון כמעט אף אחד לא קורא (נקודות זכות ל- ןליאלן וסבבוש38 שקוראות נותנות תגובה)
בקיצור אני נורא משקיעה בסיפורים ממש אשמח ליראות מה אתם חושבים עליהם ושתביעו עוד אנשים ליקרוא אותם, כל תגובה מחממת את הלב❤️
קריאה מהנה
ההמולה סביב אמילי הייתה כמו סערה רועשת, והעולם התערער סביב עיניה. המחשבות שלה התרוצצו בראש כמו ציפורים מבוהלות, ולא הצליחה להתרכז. "מה קרה? מה קורה כאן?" היא חשבה, זכרה את הרגע שבו נגעו שפתיה בשפתיו של ג'יימס. הלב שלה פעל במהירות, והתמונות של הנשיקה שלו לא עזבו אותה. "האם זה היה אמיתי? האם הוא הרגיש את מה שאני מרגישה?"
אבל אז, ההמולה נקטעה. היא ראתה את האנשים המוזרים, את החיוכים הקפואים והעיניים המלאות בכוונה רעה. "מה הם רוצים?" היא שאלה את עצמה, מבוהלת.
ואז, בבת אחת, אחד מהם הסתער עליה. "לא!" היא צעקה, אך זה היה מאוחר מדי. היא חשה את החום מתפשט בגופה, והפחד התעורר בתוכה. היא הייתה בטוחה שהיא מצטרפת לאמה שלה, והדמעות החלו לזרום מעיניה. "אמא, אני מצטערת שלא הצלחתי," היא אמרה בקול שקט, "אני יודעת שאכזבתי אותך."
העולם סבב סביבה בהילוך איטי. היא ראתה את הפנים של ג'יימס, את החיוך המוכר, אך עכשיו הוא נראה רחוק מדי. "זהו זה," היא חשבה, "אני לא יכולה להילחם בזה." היא התבוננה בעיניים עצומות, והרגישה את הכאב מתקרב.
ואז, כאילו בן רגע, העולם חזר לתנועתו הרגילה. אמילי ראתה את ג'יימס קופץ, קו של אומץ בעיניו, והוא הגן עליה. "לא!" היא צעקה, אך היה מאוחר מדי.
היא לא האמינה למראה עיניה. ג'יימס היה עכשיו על הרצפה, מחוסר הכרה, ומעל מרפק ידו הימנית ניצב פצע עמוק נוטף דם. "לא, לא, לא!" היא צעקה, ולא יכלה לשלוט בעצמה. "לא ג'יימס, בבקשה!"
אמילי זימנה את רוח הדרקון, אך הפאניקה ששתקה אותה לא אפשרה לה ליצור אותו בצורתו המלאה. האור שזרח מתוך הכוח שלה דעך, אך היא לא התכוונה לוותר. היא לא יכלה להרשות לעצמה להיכשל שוב.
הקרב החל. אמילי חשה את הכוח בתוכה, אך היא לא יודעת איך להשתמש בו. חיות שונות יצאו מכל עבר, כל אחת עם סגנון הלחימה שלה. אחד מהם, נמר עם רגליים חזקות, קפץ לעבר אחד מהאויבים, חוטף אותו באגרסיביות. אחר, עוף דורס, טס מעליו, משאיר מאחוריו עקבות של פחד.
אמילי ניסתה להילחם, אך הכל הרגיש ככה. היא לא הצליחה להתרכז, והיא הרגישה את הייאוש מתחיל לכרסם בה. "לא, אני לא יכולה להיכשל!" היא חשבה, אך החשש היה חזק מדי. היא ניסתה לשאוב כוח מהדרקון, אך הוא לא הופיע.
היא חשה את הכאב, את הכישלון. "איפה את, רוח הדרקון?" היא שאלה בליבה, אך התשובה לא הגיעה. היא הרגישה את הכוח דועך, והדרקון הבהב ונעלם.
היא קפאה למשך דקות אחדות, המחשבות שלה מבולבלות. היא ידעה שהיא צריכה להוכיח שהמסיבה לא הייתה לחינם. היא צריכה להוכיח לכולם שהיא שולטת ברוח הדרקון. אבל האם היא באמת שולטת בה?
הקרב נמשך, ורוני ואורן נלחמו באומץ. אמילי צפתה בהם מהצד, אך כל מה שהיא הרגישה היה חוסר אונים. היא חשה את הכאב של ג'יימס, את הדם שזלג, והיד שלה רעדה. "נימאס לי!" היא צעקה בלבה, "נימאס לי שאין לי יכולת לעשות כלום בזמן שכולם מגינים עליי!"
היא חשה את האומץ מתערער בתוכה. "נימאס לי מההרגשה הזו!" היא חשבה, והרגישה משהו בתוכה ניצת. חום להבה התפשט בגופה, כאילו היא מתעוררת לחיים.
ואיכשהו, איכשהו, היא ידעה מה לעשות. אך לא הייתה לה שליטה על עצמה באותם רגעים. היא הרגישה את הכוח שלה מתממש, והדרקון הפך לישות ברורה יותר מתמיד.
היא לא זכרה כלום ממה שקרה חוץ מפרטים קלושים: אש, דם, ואויבים. היא הייתה מרוכזת בכוח שלה, והדרקון החל לזרום מתוכה, מתמזג עם הלחימה.
אבל היה משהו שהיא הייתה בטוחה בו: היא פגעה בג'יימס.
|
|
סבבוש38
