|
סיפור
|
היום |
טוב, כתבתי חלקית סיפור או משהו, זה פנטזיה, יש עלילה, מקווה שתאהבו!
פרק 1
היי, אני גֵ'רי וויליאַמְס, אני בן שתיים עשרה, גר בניו יורק ולומד בכיתה ו' בבית הספר ''מלומדים,'' שזה בית ספר של יסודי חטיבה ותיכון ביחד, מה שאני לא ממש אוהב, כי יש מלא ילדים מהתיכון שלוקחים לי את הכסף בועטים אותי למאדים, אני קורא להם בריונים, כי זה מה שהם.
אני יכול להגיד שהבית ספר הזה נוראי, אבל מה שבעצם נוראי בו זה בכלל התלמידים. אני חושב שאני הילד הכי מושך בריונים בבית ספר, כי לפני שלמדתי להתחמק מהם בכך שאני אתגנב דרך הדלת האחורית או אכנס למחסן דרך החור הקטן בדלת שלו, הם הציקו לי כל בוקר, כל הפסקה וכל שעה חופשית.
הבריונים הם סתם ילדים משועממים מכיתה ט' שהחליטו שהם פורקים את השעמום שלהם על להרביץ לילדים ולקחת להם מכיתות ו' וז' את הכסף ולבזבז את זה על המכונת שתייה בקפיטריה. אני לא רק הילד הכי מושך בריונים בבית ספר, אני גם הילד הכי פחות מקובל בבית ספר.
אף פעם לא היה לי חבר אמיתי, ואני אומר חבר אמיתי כי כשהייתי בכיתה ד, היה איזה ילד, קראו לו מארק ג'ונסון.
הוא היה ילד רזה עם שיער שחור חלק ועיניים בצבע תכלת. גיליתי בדרך הקשה שהוא הבריון הראשי בבית ספר. פגשתי אותו לבד בהפסקה מאחורי כמה קרטונים, הוא אמר לי שהוא מנסה להתחבא מהבריונים. חשבתי שהוא בדיוק כמוני ואמרתי לו לבוא אחריי והראיתי לו את החור בדלת במחסן. הפכנו להיות חברים ממש טובים, אם לקחו לאחד את הכסף, השני הביא לו חצי מהכסף, ואם הבריונים תופסים אחד, השני מסיח את דעתם ונותן לשני לברוח. אחרי בערך חודשיים הייתה הפגנה נגד בריונות, כאילו מהבריונים מקשיבים לזה, ושאלתי את מר סימפסון, המחנך שלי, מי הבריון הכי מוכר בבית ספר, והוא אמר "איזה מארק משהו, אולי מארק ג'ונסון?" כששאלתי את מארק על זה, הוא צחק, אמר שלקח לי יותר מדי זמן לגלות על זה, ועשה את מה שכל הבריונים עושים, לקח לי את הכסף, משך לי בתחתונים ובעט אותי למאדים.
מסתבר שגם ילדים רזים הם ממש חזקים. למזלי נפלתי על שיח ורדים בלי קוצים, זה היה מוזר ששרדתי כמעט כמו שזה היה מוזר שלא כולאים את הבריונים שבועטים ילדים תמימים למאדים.
אבל השנה די התחברתי למדריך הטיולים שלנו, מייקל. מדי חודש, אנחנו יוצאים לטיול במקום כלשהו. הוא תמיד עושה קיצורי דרך מגניבים ומדבר עם הילדים. פעם אחת אני חושב שראיתי אותו הולך על קיר או משהו, אז לפעמים אני חושב שהוא לא אנושי. בטיולים הקודמים שלי טיפסנו על הרים במקום ללכת בשביל משעמם, שזה היה די כיף.
ועכשיו אני אספר לכם את הטיול ששינה לי את החיים.
רצתי לבית הספר. הסתכלתי בשעון, השעה הייתה 8:01. הגעתי אל השער, רצתי לכיתה, אבל פתאום, ג'ק מרסון, הבריון של בית הספר עצר אותי. "לאן אתה חושב שאתה הולך?" הוא אמר, "עוד לא הבאת לי ת'כסף ילד"
החיוך המעצבן שלו תמיד הבעית אותי. היה לו שיער בלונדיני מזיע, גם בימים קפואים וגם כשהוא לא עושה שום ספורט. היו לו עיניים כחולות ותמיד היה לו חיוך מעצבן, כאילו הוא מתכוון לקחת לך את הכסף, וזה מה שהוא התכוון לעשות. כל החבורה שלו גיחכה מאחוריו, ביניהם מארק ג'ונסון, הם השתרכו אחריו לכל מקום. "אז אתה עומד להביא לו ת'כסף או לעמוד פה כמו גולם?" צעק אחד החבר'ה שלו, טד. טד היה החבר הכי נאמן בחבורה, והוא הלך אחרי ג'ק גם כשלא כולם הלכו.
ניסיתי להתחמק, אבל היד השמנונית של טד עצרה אותי. ג'ק הרים אותי מהצווארון של החולצה, החיוך שלו היה יותר ממעצבן, הוא היה מרושע. העיניים שלו תקעו בי מבט רעב, כאילו הוא עומד לתקוף אותי או משהו, אבל פתאום מייקל, מדריך הטיולים שלנו, עבר לידו ותקע בו מבט של 'אתה יודע מה יקרה אם תעשה את זה'. מייקל היה נער, בערך בן 17. הוא תמיד חבש כובע מצחייה, שהיה על השיער השחור והמתולתל שלו. היו לו עיניים ירוקות, אבל לא הירוקות חומות האלה, כמו שלי, אלא ממש ירוקות, אבל לא נראה לי שמישהו שם לב.
וברגע שג'ק ראה אותו הוא הסתכל עליו במבט מעוצבן ועזב אותי, כאילו הוא איזה מורה שיכול לשלוח אותו לריתוק אם הוא יעשה משהו. התפרצתי לכיתה בדיוק כשמר סימפסון, הקריא את השם שלי. "ג'רי וויליאמס?" אמר מר סימפסון. "אני פה!" צעקתי. "יש סיבה לאיחור שלך?" שאל מר סימפסון. "סליחה המורה" עניתי לו, "שוב פעם בריונים"
"אנחנו נטפל בבעיה הזאת," הוא אמר, כמו בכל פעם, ואף פעם לא באמת טיפלו בבעיה הזאת, "הבאת ציוד לטיול?"
הנהנתי והתיישבתי במקום שלי, ליד ביל רייבסון, ילד עם שיער חום ומשקפיים שאף פעם לא ראיתי אותו בלי ספר ביד. הוא קרא שלושה ספרים במקביל, לא משהו מיוחד, אפילו שאני לא הצלחתי לקרוא אחד, פשוט לא הצלחתי, אלא אם זה קומיקס.
מר סימפסון הקריא עוד כמה שמות ואז הוא אמר משהו שלא ממש הרגיע אותי: "אנחנו הולכים עם כיתה ט' לטיול הזה, אז אם תהיה בעיה תוכלו לפנות אליהם" הבעיה הייתה, שג'ק מרסון, הבריון ההוא, היה בכיתה ט'. לא הבנתי למה אנשים בונים בתי ספר של יסודי וחטיבה מחוברים, הרי אם איזה ילד מכיתה ט' יתעצבן ממשהו, הוא לא ילך ויפרוק אותו על ילד בכיתה ז', הוא יעדיף על ילד בכיתה ו', או פחות.
מר סימפסון הוביל אותנו אל האוטובוס, שכיתה ט' כבר היו בו, כשעברתי ליד המקום של ג'ק הוא נעץ בי מבט של 'כשתהיה לי הזדמנות, אני אכסח אותך' והמשיך לשחק בסימולטור כדורסל בטלפון שלו.
התיישבתי לבד, והסתכלתי על המורה לספורט קופץ בחבל עם 5 ילדים אחרים מהחלון. הסתובבתי לעבר המושב הריק שלידי, אבל הוא לא היה ריק, היה שם ילד, הוא קרא קומיקס של חייזרים בעיתון. הוא באמת נראה מהאלה שקוראים רק את הקומיקס.
הוא היה בערך בגילי, (אפילו שהוא היה נמוך ממני בחצי ראש, ואני עוד נחשבתי נמוך) אז ניחשתי שהוא אמור להיות איתי בכיתה. היה לו שיער חום מבולגן וכהה מאוד שכיסה קצת את העיניים התכולות שלו. העור הבהיר שלו היה מכוסה נמשים באזור האף והלחיים. הוא לבש סוודר שכיסה את האוזניים שלו, מה שהיה מוזר בהתחשב שהיה היום החם ביותר בשנה. הסתכלתי על האחרים לראות אם הם מופתעים שילד שלא ראו אף פעם נמצא באוטובוס, אבל אף אחד לא שם לב.
לא טרחתי להגיד לו שלום והסתובבתי בחזרה לחלון. כשראיתי שאנחנו כבר מתחילים את הנסיעה, הסתובבתי לכיוון הילד להגיד לו היי או לשאול אותו איך קוראים לו או משהו, אבל הוא כבר לא היה שם. הייתי די בטוח שדמיינתי, זה קורה לי הרבה שאני רואה דברים לא הגיוניים ואז הם נעלמים. אפילו שהפעם זה היה מציאותי. אף אחד עדיין לא שם לב אז כנראה שדמיינתי. מר סימפסון הקריא שוב שמות והתחלנו בנסיעה. הנסיעה הייתי ארוכה ומשעממת, עד שמשהו עשה חור בגג של האוטובוס. כולם היו בטלפון ודיברו כרגיל כאילו לא קרה כלום. הם לא ראו את זה. אבל אז האוטובוס התהפך על הצד, ולזה הם לגמרי שמו לב.
ניסיתי להיחלץ מהמושב אבל החגורה שלי נתקעה. תמיד ידעתי שהחגורה תגרום לי משהו רע. מייקל הגיע וחילץ אותי מהחגורה. מר סימפסון ניסה להרגיע את כולם אבל זה היה בלתי אפשרי, אלה היו חבורה של מתבגרים באוטובוס שהתהפך. בסופו של דבר מייקל חילץ את כולם, בעזרתו של מר סימפסון והחובש. יצאנו מהאוטובוס לאמצע שום מקום, רק עשבים יבשים ושיחי קוצים יבשים גם הם למשך קילומטרים. האוטובוס היה לגמרי הרוס, הוא היה נראה כאילו דרס, אותו אוטובוס. אחרי כמה דקות מר סימפסון אמר שהוא התקשר לצוות חילוץ והם יבואו לחלץ אותנו.
כל הילדים היו לחוצים או מפוחדים, חוץ מכמה ילדים, ג'ק מרסון והחבורה שלו, ברור. כל החבורה שלו נעצו בי מבטים, כאילו אין להם ילדים אחרים להציק להם. הם התקרבו אליי כל כך עד שהיו יכולים לחשוב שאני חלק מהחבורה שלהם. ג'ק נעץ בי את המבט המרושע הרגיל שלו. לא, זה לא היה המבט המרושע הרגיל שלו, זה היה מבט באמת מרושע, כאילו הוא באמת רוצה להרוג אותי. ג'ק בעט בי כל כך חזק שעפתי לתוך שיח קוצים יבש. "אנחנו עוד נחשוף אותך" הוא אמר. לא הבנתי ממש למה הוא מתכוון. לקחתי את כל האומץ שלי ואמרתי "תחשפו אותי במה? ומי זה אתם? אתה והחבורה העלובה שלך?" הוא צחק "אתה לא תצליח להסתיר את זה מאיתנו עוד הרבה זמן, אם ישאר לך כזה" חשבתי שהוא עומד להתקרב אליי, אבל דווקא להיפך, הוא התרחק ביחד עם החבורה שלו, והוא עשה משהו שהייתי בטוח שדמיינתי, הוא נכנס לגוף של החובש.
צבטתי את עצמי כדי לוודא שזה לא חלום, אבל הרגשתי כאב. קמתי מהשיח, אבל ברגע שקמתי ג'ק-חובש הגיע עם משהו שנראה לי היה אמור לחתוך תחבושות, אבל הוא היה יותר דומה לסכין, וגרם לי ליסוג בחזרה לשיח. במפתיע, טד לא היה איתו, הוא כנראה לקח לאיזה ילד את הכסף. הוא הצמיד את הבערך-סכין לצוואר שלי. "אם לא תחשוף את הכח האמיתי שלך עכשיו, הסכין הזאת תתקרב יותר ממה שהיא צריכה" הוא איים. ניסיתי לחשוב על דרך לצאת מזה אבל אף פעם לא הייתי ילד חכם במיוחד. "ז-זאת לא סכין" גימגמתי. "אל תשנה נושא!" הוא הצמיד את הסכין עוד יותר לצוואר שלי, ככה שהרגשתי שזה כבר ישאיר לי שריטה. "אין לי מושג על איזה כוח אתה מדבר! אני כמו כל הבני שתיים-עשרה האחרים, למה אתה נטפל דווקא אליי?" הוא חייך כאילו רצה שאני אגיב ככה. "אז אני מניח שאין לי ברירה" הוא הרים את הסכין-תחבושות, כנראה כדי להרוג אותי. אז אלה יהיו הרגעים האחרונים שלי, חשבתי, כשג'ק מרסון בגוף של חובש נועץ בי חותך תחבושות. בדיוק ברגע שהוא עמד לתקוע בי את הסכין, הוא קפא. הסכין נפל מהיד שלו ואחריו הוא עצמו. ג'ק מרסון יצא מהגוף שלו. הוא הסתובב לאחור לראות מי עשה את זה, וזה היה הילד עם הסוודר ממקודם.
הילד הקפיץ את הסכין עם הרגל ליד שלו וזרק אותו לכיווני.
הו ברור, אם אני לא אמות מג'ק מרסון, אני אמות מילד מוזר שחשבתי שהציל אותי. עצמתי עיניים במחשבה שהסכין עומד לפגוע בי, אבל צרחה נשמעה בכלל מלא אחר מג'ק מרסון. בדיוק כשעמדתי להתעלם מכל מה שקרה עד עכשיו ולהמשיך בטיול הזה בנורמליות, מישהו תפס בזרוע שלי ולקח אותי לאחורי השיח. וכמובן שזה שוב היה הילד עם הסוודר. השתחררתי מהאחיזה שלו והתכוונתי ללכת בחזרה לטיול. "היי חכה!" הוא תפס בזרוע שלי שוב, "לא לקחתי אותך לפה סתם" הסתובבתי אליו. "אז למה? למה הצלת אותי ממנו? איך ראית שהוא מנסה להרוג אותי? איך האחרים לא ראו?"
"אלה יותר מדי שאלות לזמן קצר מדי" הוא אמר, "אני חייב לקחת אותך לרייבן" "רייבן?" "רגע, אתה באמת לא יודע על הכוחות שלך? זאת פנימייה לקסם" "חשבת שאני יודע? מצידי אני ילד רגיל לגמרי בן 12!" "טוב אין זמן, עוד מעט הלהקה של ריבְס ישים לב אלינו" "ריבס? התכוונת לג'ק?" "הוא בחר את השם בדוי הכי גרוע, עכשיו בוא" הוא גרר אותי לכביש הקרוב, ששם חנה אופנוע בצבעי כחול אדום. "אנחנו נוסעים לפנימייה הזאת שלך עם אופנוע?" שאלתי. חשבתי שניסע באיזו דרך קסומה עם הכוחות שהוא דיבר עליהם.
"רוב הדרך, כשנגיע ליער אני אוביל אותנו בדרך התחתית"
"הדרך התחתית? כלומר מתחת לאדמה?" הוא לא ענה ורק עלה על האופנוע. "תעלה." עליתי על האופנוע, וברגע שעליתי, האופנוע טס כמו טיל, כל הדרך נראתה מטושטשת והרוח הכתה לי כל כך חזק בפרצוף, שנאלצתי לעצום עיניים. בשלב מסויים נרדמתי, והתעוררתי כשהאופנוע עצר בפתאומיות. נפלתי על הרצפה וכל מה שראיתי זה עצים. "הגענו?" שאלתי בידיעה שהתשובה תהיה כן. "כן, עכשיו צריך לרדת לדרך התחתית" בלי שום הכנה מראש הוא תפס בזרוע שלי ונבלענו באדמה. הגענו למנהרה חשוכה מאוד, ככה שהילד היה חייב להמשיך להחזיק בזרוע שלי כדי שאני לא אתקע בקיר.
אחרי כמה זמן שהלכנו נפרצו חורים בתקרת המנהרה.
"אלה הגלאַפּים." אמר הילד ששכחתי לשאול אותו איך קוראים לו. "גלאפים? מה אלה בכלל?" הוא נאנח, כנראה כי הוא הסביר את זה הרבה פעמים. "אלו יצורים שמחפשים זהב, שאותו הם מביאים למלך שלהם, כדי שיביא להם אוכל" "רגע, הם לא יכלו להביא לעצמם אוכל?" "הם לא נועדו לצוד, רק המלך יכול לצוד, ועם הזהב, המלך קונה לעצמו דברים שהוא רוצה" "המלך הזה נשמע עצ-" לא הספקתי להשלים את המשפט ונפל מלפנינו סלע. "צריך למהר," הוא אמר והזיז את הסלע בעזרת קסם לקירות המנהרה. "עוד מעט המקום יתמלא סלעים, ואני לא אוכל להזיז את כולם." הוא משך יותר חזק בזרוע שלי עד שהרגשתי שהיד שלי עומדת להתנתק מהמקום.
אחרי כמה דקות מעייפות ומלאות סלעים של הליכה, הוא סוף סוף הכריז, "הגענו". מלפנינו היה מבוי סתום. "אתה בטוח שהגענו? יש פה מבוי סתום." הוא נאנח, "אתה לא לומד כלום?" מדרגות למעלה הופיעו. ברגע שעלינו למעלה, ראינו מה שאני חושב שהילד הסביר קודם שהוא גלאפים.
הם היו נראים כמו סוג של זאבים שחורים שעומדים על שתי רגליים. היו להם טפרים וניבים גדולים ולבנים, שהיו יכולים על פי ההשערה שלי, לקרוע בשר אדם בקלי קלות. הם החזיקו תכשיטים וטבעות שכנראה גנבו מתיירים תמימים. "אולי כדאי שנתרחק," אמרתי בקול רועד יותר משציפיתי. "אתה צודק," הוא אמר, "הם יהרגו אותנו במהירות האור לפני שנספיק להגיד 'פיצה'." "אמרת שהם לא נועדו לצוד!" "לא דברים שהם אוכלים, פשוט בני אדם ממש איטיים אבל לא טעימים" "אתה לא עוזר! וגם, למה שנגיד פיצה כשאנחנו מול מפלצות שמנסות לקרוע לנו את הצורה?" "כי אני רעב, עכשיו רוץ!"
ברחנו משם כשהגלאפים מאחורינו, עוד שנייה אחת מלשפד אותנו בטפרים שלהם. פתאום הופיע מישהו עם קסדת אופנוע, לבוש בחולצה עם ציור של לוויתן וסקיני ג'ינס. הוא בעט באחד מהגלאפים והעיף אותו לתוך שיח. הוא הוציא חרב ושיפד את האחר ואז בעט בו על כל השאר. לא חשבתי שמישהו יכול להילחם כל כך טוב בסקיני ג'ינס. הוא סימן לנו לבוא הובילו אותנו לחומה גבוהה ולבנה, שברגע שנגעתי בה, היד שלי כמעט נדבקה אליה, אז התרחקתי במהירות. "למה יש פה חומה גדולה, לבנה ודביקה?" שאלתי. "זאת חומה שעשויה מקורי עכביש, החומר הכי חזק בטבע" אמר ההוא בלי הקסדת אופנוע. "אין לכם איזה חומר-קסום-חזק-מוזר או משהו?" "יש לנו, אבל החומה הזאת לפני שנולדנו ולא הצלחנו לפרק אותה, עכשיו בוא." הוא התקדם לעבר החומה וההוא עם הקסדת אופנוע אחריו. "למה אתם הולכים ישר לתוך החומה הזאת?" "אנחנו לא הולכים ישר לתוך החומה, וויליאמס, אנחנו עוברים במעבר הסודי." ברור שיש מעבר סודי. "רגע, איך ידעת את השם משפחה שלי?"
"עקבנו אחריך הרבה זמן." הוא לחץ על קורים מסויימים ונפתח פתח בחומה, "עכשיו בוא כבר" הייתי מותש מכדי להיות מופתע. פשוט נכנסתי לפתח. |
|
2שתים1