|
האקדמיה פרק 1!
|
לפני 2 ימים |
פרק 1 - האקדמיה. אם תאהבו אני יעשה עוד פרקים. וכן כן, אני חוזרת!
השמש זרחה דרך החלון, זרקה זוהר חם על החדר, וצבעה את רצפת העץ בפסים מוזהבים. וולוריה בת ה-14 התעוררה במיטתה, עיניה נפתחו לאט לאט, כמו וילונות הנפתחים על במה. היום הגיע, היום לו חיכתה כל כך הרבה זמן, היום בו סוף סוף תתחיל את אימוניה באונה, האקדמיה היוקרתית בה לימדו אלפים צעירים את אמנויות הקסם והלחימה.
היא קמה בנחישות, התרגשות בוערת בעורקיה כמו אש חיה. שנים של הכנות הגיעו לשיאן, שנים בהן חידדה את כישוריה בהתגנבות ובלחימה, שנים בהן טמנה את ראשה בערימות של ספרים עבי כרס. היום, חלומותיה יהפכו למציאות, והיא תצעד בנתיב שהתוותה לעצמה.
בתחושת מטרה ברורה, וולוריה קמה ממיטתה והחלה את שגרת הבוקר שלה. היא לבשה בגאווה את התלבושת האחידה של אונה: מכנסיים שחורים נוחים, טוניקה אפורה כהה, ומעל הכל – ברדס שחור, סמל לאחדות ומסתוריות, מעטה שהסתיר את פניה והעניק לה תחושת זהות חדשה.
בזמן שהתארגנה, מחשבותיה נדדו לאמה המאמצת, קזוס, מתנקשת מפורסמת ומורה מכובדת באונה. קזוס גידלה את וולוריה, הטמיעה בה את ערכי המשמעת והנחישות, והדריכה אותה בדרך להפוך למתנקשת. ליבה של וולוריה התמלא בהערכה עצומה לתמיכתה הבלתי מעורערת של קזוס. היא ידעה שמסעה באונה לא יהיה קל, אך היא גם ידעה שיש לה את הכוח והחוסן להתגבר על כל מכשול.
עם מזוודה אחוזה בידה, וולוריה יצאה מחדרה אל המסדרון הארוך. קזוס חיכתה לה, פניה רציניות אך עיניה חמות ומהבהבות באהבה. "מוכנה?" שאלה, וולוריה הנהנה בנחישות. הן יצאו מהבית, וצעדו אל תחנת הרכבת התחתית, שער הכניסה לעולם חדש.
התחנה הייתה הומה אדם, אלפים מכל הגילאים ממהרים לעבודתם או ללימודים. וולוריה התבוננה סביבה, עיניה קולטות את המראות: פרצופים מגוונים, בגדים צבעוניים, צלילים של דיבור וצחוק. ריח קל של קפה ודברי מאפה התערבב באוויר, יוצר תחושה ביתית מוזרה במקום זר.
הרכבת הגיעה, דלתותיה נפתחו בשיקשוק מכני. וולוריה וקזוס התיישבו זו לצד זו, שתי דמויות שקטות בתוך ההמון הסואן. הרכבת החלה לנוע, מנהרה חשוכה הקיפה אותם, והאורות המרצדים השתקפו על פניה של וולוריה, כמו זיכרונות חולפים. הן עברו מתחת לעיר, וולוריה הרגישה את הרכבת מאיצה, והרעש היה חזק, כמו פעימות לב מואצות. היא חשבה על היום הראשון שלה, ועל כל מה שהיא הולכת ללמוד, וליבה פעם בהתרגשות.
כשהרכבת עצרה בתחנת אונה, וולוריה וקזוס ירדו. הן צעדו אל עבר הכניסה לאקדמיה, שערים עצומים בצבע מהגוני מקושטים בסמלים עתיקים, שסיפרו סיפורים על עבר מפואר. וולוריה עצרה לרגע, עיניה בוחנות את המבנה המרשים, כמו מצודה אדירה. היא הרגישה פרפרים בבטן, אך גם נחישות עזה, כמו לוחם לפני קרב.
קזוס הניחה יד על כתפה, לחיצה חמה ומרגיעה. "תמיד זכרי, וולוריה, את חזקה ומוכשרת. תאמיני בעצמך." וולוריה הנהנה, נשמה עמוק, ויחד הן חצו את השערים, צועדות אל תוך עולם חדש.
בפנים, האקדמיה הייתה אפילו יותר מרשימה ממה שדמיינה. חצרות רחבות, בניינים גבוהים, גנים פורחים, כמו גן עדן נסתר. אלפים צעירים התהלכו במסדרונות, לבושים במדים אחידים – הברדס השחור שלהם בולט על רקע הנוף, כמו עורבים במעוף. וולוריה הרגישה את האנרגיה התוססת של המקום, את תחושת השייכות, כמו חתיכה בפאזל ענק.
הן הגיעו לאולם ענק עם תקרות גבוהות וחלונות ויטראז' צבעוניים, שצבעו את הרצפה בדוגמאות קליידוסקופיות. וולוריה התיישבה בין התלמידים החדשים, לבה פועם בחוזקה, כמו תוף מלחמה. היא הביטה בקזוס, שעמדה על הבמה, פניה רציניות אך עיניה חמות וגאות.
הטקס החל, מילים של ברכה ועידוד, כמו לחשים עתיקים. וולוריה הקשיבה, מרגישה את ההתרגשות גוברת, כמו גל המתנפץ. היא ידעה שהיום הזה הוא רק ההתחלה, אבל היא הייתה מוכנה לכל אתגר שיבוא, כמו לוחם לפני קרב.
"תלמידים!" צעקה קזוס, קולה מהדהד באולם כמו רעם. "אני קזוס, המורה שלכם לאומנויות הלחימה. ברוכים הבאים!"
"אתם עומדים כאן, רוצים להיות מתנקשים. כשנכנסתם בדלתות האקדמיה "אונה", קיבלתם עול על כתפיכם. שכחו מכל מה שידעתם על קסם ועל לחימה, כי כאן, תלמדו את האמת."
"אני לא כאן כדי להיות חברה שלכם. אני כאן כדי לעצב אתכם, לחדד אתכם, להפוך אתכם לכלי נשק יעילים. אקדמיה זו אינה גן ילדים, ומי שלא יעמוד בדרישות - ימצא את עצמו מחוץ לדלתותיה."
"כאן, תלמדו: קסם - לא טריקים של ליצנים, אלא שליטה מוחלטת בכוחות הקסם, שימוש בהם ככלי נשק. בנוסף, לחימה! לא ריקודים, אלא אמנות של הרג, טקטיקות קרב שיבטיחו את הישרדותכם. משמעת! לא חוקים, אלא צווים. תלמדו לציית בלי לחשוב, בלי להטיל ספק."
"אני לא מצפה מכם להיות מושלמים. אני מצפה מכם להיות יעילים."
התלמידים הביטו זה בזה בפחד, וולוריה התחילה להרגיש שהיא לא מכירה את האישה שעומדת על הבמה. אישה כל כך מוכרת, אך כעת כל כך שונה, כמו צללית אפלה.
"תשכחו מחברויות, תתמקדו במטרה. תשכחו מרחמים, תהיו חסרי רחמים. תשכחו מפחד וכאב, תהיו אמיצים."
"האקדמיה הזו תבחן אתכם עד הקצה. היא תדרוש מכם יותר ממה שאתם חושבים שיש לכם. אבל אם תשרדו, תצאו מכאן חזקים יותר, חכמים יותר, מסוכנים יותר."
"עכשיו, קדימה. העבודה מתחילה." קזוס ירדה מן הבמה וחייכה חיוך קר, כמו להב. וולוריה לא חייכה. היא מיהרה לקצה הבמה, ולא עזר שהאולם היה גדוש תלמידים חדשים.
על הבמה כבר עלה עוד אדם, שנראה כמו המנהל. "מה זה היה אמור להיות?! את מלחיצה ומפחידה, את ממש לא את!" היא אמרה לקזוס בלחש מחשש שתפריע לדברי המנהל.
"וולוריה, פה צריך לעבוד קשה. ומעכשיו אני לא קשורה אליך, את תלמידה רגילה!" אמרה קזוס, קולה קר וחד.
דבריה פגעו בוולוריה, אבל היא הבינה. "אז כמו שאמרת, אני גלוריאן, אך אתם קוראים לי ראש האקדמיה. כרגע לכו לחדרים שלכם. הרשימה תלויה בכניסה לאולם, במסדרון" אמר ראש האקדמיה וירד מהבמה לעבר קזוס. קזוס והוא היו מכוסים בברדסים אדומים, סמל למעמדם הרם.
וולוריה צעדה למסדרון המוביל לאולם. היה שם שלט ענק עם שמות תלמידים ומספרי חדרים. "היי, וולוריה?"
היא הסתובבה. תלמיד גבוה ממנה במעט חייך אליה. הוא הוריד את הברדס מראשו וחשף את פניו. היה לו שיער לבן, עיניים שחורות וחיוך מקסים, שובה לב. למען האמת, הוא היה נראה די נחמד.
"אמ, היי. איך אתה יודע את השם שלי?" היא לא ידעה איך להתנהג, היא אף פעם לא פגשה בנים.
"סתם, את נראית לי וולוריה. את איתי בחדר."
"אה. כן. כאילו, אוקיי. אהה... איך קוראים לך?"
"קיאזס. או יותר נכון, הנסיך. אני הבן של המלך."
"אה, וואו" היא מצמצה בהפתעה. "טוב, נלך לחדר?"
"כן", הוא אמר. "חדר מספר 101. זה בקומה מספר 7".
"אוי לא, אין לי כוח לעלות מדרגות כל יום. אז... איך זה להיות נסיך?" היא מלמלה במבוכה. היא אחזה במזוודה שלה והחלה לעלות בגרמי המדרגות לקומה השביעית.
"יהיה לך נעים אם אשאל אותך איך זה להיות הבת של מאדאם קזוס?" הוא חייך את חיוכו המקסים שכבש את לבה.
"אני מצטערת" היא לחשה במבוכה. קיאזס היה קרוב אליה, והיא חשה בנוכחותו החמימה.
הם הגיעו לחדר. דלת בצבע מהגוני נפתחה לרווחה. חדר רחב ידיים נגלה לפניהם. שלוש מיטות יחיד, שלושה שולחנות, שלוש כורסאות מרופדות ושלושה ארונות. וולוריה נכנסה ודרכה על שטיח בצבע לבן. כל החדר היה בצבע לבן, גם הווילונות שאור השמש העדין חדר דרכיהם.
על אחת המיטות הימנית ישבה ילדה עם שיער שחור ועיניים שחורות, עורה היה בהיר מאוד, מה שיצר ניגוד בין בגדיה, שערה ועיניה לצבע גופה. היא הייתה שקועה בספר עב כרס בשם "קזוס בלי - מתלמידה למתנקשת". וולוריה חייכה. תמונה של אמה המאמצת עלתה במוחה, ואז היא נזכרה במה שאמרה לקהל ופניה הרצינו.
"היי!" הנערה שמה לב אליהם.
"אני ויטה! מאדאם קזוס עברה פה לפני כמה דקות ואמרה שיש לנו שעה לארגן דברים ולהכיר, ואז אנחנו אוכלים ארוחת צהריים. כי כבר השעה"... היא הציצה בשעון כסוף שעל ידה. "שתיים בדיוק".
וולוריה הניחה שהיא גם צריכה לקרוא לקזוס מאדאם קזוס.
קיאזס התיישב על המיטה האמצעית, מה שאומר שוולוריה תהיה לידו, על המיטה השמאלית.
וולוריה התחילה לפרוק את מזוודתה לארון. היא גם שמה דברים בתיק, כמו ספרים, מחברות, כלי כתיבה ועוד.
כשסיימה, היא התיישבה על המיטה, וויטה רצה אליה והתיישבה על כורסא ליד שולחנה של וולוריה.
"אז... את הבת של קזוס, וולוריה, נכון?" וולוריה הופתעה מזה שכולם יודעים זאת.
קיזאס מלמל משהו שנשמע כמו נכון, ואז אמר שכדאי ללכת לחדר השני, שם יש אח וכורסאות.
הם אכן הלכו לחדר השני, שהיה צבוע באדום. האח לא דלקה כי היה ספטמבר, אבל היא הייתה מפוארת וססגונית. לא סתם האקדמיה הזו יקרה.
"אני לא מאמין שאני באמת כאן. האקדמיה המפורסמת, ממנה יצאו גדולי הקוסמים והמתנקשים", אמר קאיזס.
ויטה הנהנה בהסכמה ואמרה "אני מקווה שאסתדר כאן. הנאום של קזוס היה מלחיץ, אבל זה סתם כי היא רוצה משמעת".
"אני גם מקווה. אני די טובה בלחימה, התאמנתי עם קזוס. אה סליחה, מאדאם קזוס. אבל בקסמים אני לא בטוחה שאהיה טובה".
"כן..." אמר קאיזס. "אתן בנות 14 כמוני, נכון?"
הן הנהנו.
ואז דלת החדר נפתחה בחוזקה ובפתח היתה קזוס. אה, מאדאם קזוס.
"בואו לארוחת הצהריים." והיא יצאה בצעדים נחושים.
האולם היה עצום, גדול יותר מהאולם בו נאמה קזוס, מעוצב בסגנון מרשים, עם קשתות אבן גבוהות וקורות עץ כהות. אור רך חדר דרך חלונות ויטראז' ענקיים, שצבעו את הרצפה בדוגמאות צבעוניות וקסומות. וולוריה התבוננה בהשתאות בחלונות, שתיארו סצנות מיתולוגיות ודמויות אגדיות. השולחנות הארוכים היו עמוסים כלים וצלחות, וריח תבשילים משובחים נישא באוויר. קולות שיחה עדינה וצלצול כלי כסף מילאו את החלל, ויצרו אווירה נעימה ומזמינה. וולוריה התיישבה בשולחן שמיועד לתלמידים עם בדרס שחור, הדרגה הראשונה. וליבה החסיר פעימה כשראתה את קיזאס מתיישב לצידה. הוא היה נראה כל כך יפה, עם עיניו השחורות החמות וחיוכו הכובש. היא התקשתה להתרכז בשיחה שניהלה עם ויטה שהתיישבה מצידה השני, וכל הזמן מצאה את עצמה מביטה בו בהערצה.
היא הרימה את מבטה ונדהמה מהמגוון העצום של המאכלים שהיו מונחים על השולחן. "אוי אלוהים," מלמלה, "אני לא מאמינה כמה אוכל יש כאן!"
היא הצביעה על צלחת עם סלט ירקות צבעוני, ולידה קערה עם מרק קרמי בניחוח עשבי תיבול. "תראו את הסלט הזה," אמרה, "הוא נראה כמו יצירת אמנות! ומה זה המרק הזה, הוא נראה כל כך טעים!" קיזאס חייך ובטנה של וולוריה התפכה. "האוכל כאן באמת מיוחד," אמר, "יש כאן הכל מהכל."
"בטח פחות מיוחד מהאוכל בארמון" אמרה ויטה וקיזאס זעף. וולוריה וויטה כבר הבינו שלא מדברים לידו על המלוכה.
וולוריה המשיכה לסרוק את השולחן, ועיניה נפערו לרווחה. "יש כאן גם פסטה בחמש סוגי רטבים," אמרה, "וגם דגים צלויים עם ירקות מאודים, וגם נתחי בשר עסיסיים ברוטב יין! אני לא יודעת מה לבחור!"
היא לקחה צלחת והחלה להעמיס עליה מגוון מאכלים. היא טעמה מהסלט, מהמרק, מהפסטה ומהדגים, וכל ביס היה תענוג צרוף. "הכל כאן כל כך טעים," אמרה, "אני מרגישה כאילו אני בחלום."
בזמן שהם אכלו, הם המשיכו לשוחח על החיים באקדמיה, על השיעורים ועל החששות שלהם. וולוריה הרגישה שהיא מתחילה להשתלב, ושהיא מצאה חברים טובים. היא שמעה את קולו של קיזאס, צוחק ומשתף בחוויותיו, וליבה התמלא בחום. היא לא יכלה שלא להתאהב בו יותר ויותר.
"למען האמת אני לחוצה מאוד לגבי השיעורים..."
קייזר וויטה חייכו אליה. "אנחנו נתמודד ביחד," אמרו.
כשהגיע זמן הקינוחים, וולוריה הייתה כבר שבעה, אך עיניה נצצו בהתרגשות. השולחן היה עמוס במגוון קינוחים מרהיבים, שהיו נראים כמו יצירות אמנות קטנות. היא התבוננה בהם בהשתאות, מתקשה לבחור.
עיניה ננעצו בגביע גלידה ענק, שהיה מעוטר בפירות טריים, קצפת וסירופ שוקולד.
ויטה הצביעה על צלחת עם עוגות קטנות ומעוצבות. "תראו את העוגות האלה," אמרה, "הן נראות כמו תכשיטים! אני חייבת לטעום את עוגת השוקולד עם פירות היער."
וולוריה לקחה כף מהגלידה, ועיניה נעצמו בהנאה. "זה פשוט מדהים!" אמרה, "אני אפילו לא מצליחה לחשוב עכשיו על שום דבר חוץ מהמרקם של הגלידה והריח של עוגת התפוחים!" קיזאס צחק והיא הרגישה פרפרים בבטנה.
היא טעמה גם מעוגת השוקולד, אך עצרה בעוגת התפוחים למרות פאי הלימון.
"אני לא מאמינה שאכלתי כל כך הרבה," אמרה, "אבל הכל היה כל כך טעים, שלא יכולתי להתאפק."
קיזאס וויטה צחקו.
"יש לנו שיעור ראשון מחר בבוקר", אמר קיזאס כשהמנהל הניף את ידו ונפלו עשרות של מערכות שעות.
"שיעור ראשון מחר לחימה ממאדאם קזוס" ויטה עיינה במערכת השעות ואז הפנתה מבט אל וולוריה.
"צריך לקום בשבע בבוקר כדי להספיק לארוחת הבוקר בשבע וחצי. אז הלילה צריך לישון מוקדם" מלמל קיזאס.
"אז מה יש לנו לעשות היום?" שאלה וולוריה.
"אפשר לעשות סיור בטירה, לבדוק איפה כל מקום שלא נתבלבל" אמר קיזאס.
האולם היה מלא ברעש, צעקות והמולה.
נשמע נקישה על כוס זכוכית. מורה נוסף, שהיה עטוף בברדס ירוק עמד ליד שולחן המורים, שולחן עגול עמוס בעשרים איש לפחות.
האולם נמלא שקט, רק חלק מבעלי הבדרס השחור המשיכו לדבר.
"בעלי הבדרס השחור, אני חושב שלא הבנתם", אמר קול זקן. "כשיש נקישה על כוס, שותקים!" את המילה האחרונה הוא אמר בתקיפות.
דממה מוחלטת שררה.
"מעולה. אז למי שלא יודע, אסור בתכלית האיסור ללכת ללא ברדס על הראש. מותר להוריד את הברדס רק בשיעורים או בחדר, או מחוץ לטירה. מובן?!" נשמעה דממה, אבל ככל הנראה זו היתה שאלה רטורית.
"יופי. בנוסף, בעלי הבדרס השחור, היום בערב יש פגישה באולם הכינוסים, בו הייתם הבוקר. אני מדגיש שהפגישה רק לבנים".
זוג המילים האחרונות עורר בה חשד. למה שיהיה כנס רק לבנים? מה מסתירים מאיתנו הבנות?
היא החליטה שתרגל אחרי קיזאס הלילה.
בנבכי האקדמיה הסודית, שם הצללים רקדו לצלילי הלפידים המהבהבים, התגנבה וולוריה, דמותה אפופת מסתורין, כשהיא עוקבת אחר צללית קיזאס, שצעדיו היו שקטים ומהירים כרוח רפאים. המסדרונות הארוכים והאפלים, עשויים אבן עתיקה, היו עדים לצעדיה החרישיים, כשהיא שומרת על מרחק בטוח, אך לא מאבדת את עקבותיו.
קיזאס, שחושיו היו מחודדים כלהב, עצר לפתע, הסתובב, ועיניו השחורות כלילה פגשו את עיניה של וולוריה. "מה את עושה כאן?" שאל בקול שקט, אך נימת תוקפנות חריגה בו, נימה שלא התאימה לאופיו.
"כלום," השיבה וולוריה, קולה בוגד בה, שקר שקוף שניכר בו.
קיזאס בחן אותה במבט חודר, עיניו סורקות את פניה.
"רצית לדעת מה קורה בכנס," אמר, קולו נשמע כאילו הוא קורא את מחשבותיה, "למה אין שם בנות."
וולוריה הופתעה מכך שהוא כל כך מכיר אותה, אך לא הניחה לזה לעצור אותה. היא רצתה לדעת את האמת, ללא קשר לסיכון.
קיזאס הסתובב והמשיך בדרכו, צעדיו שקטים ומהירים, כאילו הוא ממהר למקום סודי. וולוריה רצה אחריו, ברדסה השחור מסתיר את פניה, כשהיא נצמדת לקירות האפלים, נחושה לגלות את סודות האקדמיה.
הם הגיעו לדלתות האולם, עשויות עץ מהגוני כהה, וידית הזהב שלהן זהרה באור הלפידים. וולוריה הבחינה בעשרות תלמידי שנה ראשונה, כולם בנים, נכנסים לאולם. היא הבינה שהכנס הזה מיועד רק לצעירים.
קיזאס נכנס במהירות, וולוריה התגנבה בעקבותיו, מתחמקת מעיניהם החדות של התלמידים. היא מצאה מקום מסתור בפינה חשוכה, משם יכלה לצפות בהתרחשויות.
על הבמה עמד אדם בעל חזות קשוחה, עיניו חדות וקולו רועם. וולוריה לא זיהתה אותו, אך הרגישה שהוא דמות סמכותית ומשפיעה.
"מתנקשים לעתיד!" קרא, קולו מהדהד באולם. "למדו, התחזקו! אתם יודעים הרי שהבנות לא יהיו מתנקשות. בנות חלשות."
קריאות עידוד פרצו מבין הנערים, קולותיהם מהדהדים בשנאה כלפי הבנות. וולוריה חשה גל של כעס ותסכול, אך שמרה על שתיקה, נחושה לחשוף את האמת.
"אתם משוחררים!" הכריז, וסערת גלימות שחורות יצאה מהאולם. וולוריה התערבבה בקהל, מתחמקת, נחושה לגלות את סודות האקדמיה.
היא לא האמינה למשמע אוזניה. השקר היה כל כך גדול, כל כך בוטה. הן לומדות שנים ארוכות, מתאמנות קשה, וכל זה לשווא? למה? מה הסיבה לאפליה הזו? וולוריה ידעה שהיא לא תנוח עד שתגלה את האמת, עד שתחשוף את השקרים של האקדמיה. |
|
